לפרשת בשלח תש"ף

וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

בשלוש מאות השנים האחרונות, עסקו רבים בניסיון להסביר את ניסי יציאת מצרים בתופעות מוכרות. כך הוסברה ירידת המן, כך הוסברה מכת הדם ביאור, וכך גם קריעת ים סוף. נציג כאן שני חוקרי המזרח, שסיירו יחד באמצע המאה ה- 18 בכל הלבנט, שאותם מצטט שד"ל, האחד מפרשת בוא, והשניה מפרשתנו.

פטר פורסקל  נולד בפינלנד (1732), יצא לסיור ומת בתימן, ממלריה, באמצע מסעו לחקר המזרח, בשנת 1763. את ממצאיו הוא העלה על הכתב בלטינית, אשר שימשה כשפת הקשר בין שפות אירופה השונות.

על מכת הארבה, נאמר: וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ. אומר כל כך שד"ל:

(טו 15) ותחשך הארץ: כיוצא בזה ראה Forskal במצרים בשנת 1761, וזה לשונו:

 Dum agmine facto alte volabant, aer e longinquo fumi speciem monstrabat

ובתרגום חפשי מלטינית: כאשר עפו (הארבה) גבוה ובהמון, דומה היה כמו ענן בשמים.

(ותודה לגדי לוצאטו, נין ונכד לשד"ל, איש פדובה שבאיטליה, שסייע לי בתרגום מלטינית).

החידוש כאן איננו בהסבר האטמוספרי, שהרי פרשנינו הקדמונים כבר שיערו זאת. החידוש הוא בעדות האישית, של מישהו שראה זאת בעצמו.

ולשאלה המתבקשת-  "אם כך, מה הנס כאן", יאמרו אנשי האסכולה הזו: הנס הוא בתיזמון. כלומר התופעה (הטבעית) הגיעה בדיוק ברגע הנכון, להושיע את עם ישראל.

ואם במכת הארבה כך, קל וחומר בנס הגדול מכולם, קריעת ים סוף.

יחד עם פורסקל שהיה במשלחת למצרים ולתימן וכאמור נפטר שם ממלריה, היה גם "החכם ניהבור", ( Niebuhr)  וכדאי לזכור שבמחצית המאה ה- 19, עיני כל העולם היו נשואות למצרים, שם היתה הולכת ונחפרת תעלת סואץ. אומר שד"ל:

(י"ד21)  וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וגו': "קריעת ים סוף לפי מה שהיא מסופרת בתורה היה בה מעשה נסים, מעורב עם העניינים הטבעיים, שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע, רוח קדים עזה למה? והכתוב אומר בפירוש כי ה' הוליך את הים על ידי הרוח עזה, וכן כתב רשב"ם: כדרך ארץ עשה הקב"ה, שהרוח מיבש ומקריש את הנהרות".

בהמשך מצטט שד"ל מספר פרשנים המנסים להסביר זאת בגאות ושפל, והסברים רבים נוספים. אך הוא גם מצטט:

"וכבר הוכיח החכם Niebuhr אשר היה שם בשנת 1762 כי לא יתכן כלל לומר שהיה הענין בדרך הטבע, כי אע"פ שהוא עצמו עבר בים סוף אצל Suez על הגמל, והערביים אשר עמו הלכו בו ברגליהם והיו המים מגיעים רק עד ברכיהם, הנה לא יתכן זה לעם רב כישראל, והשיירות ההולכות מן קהירא להר סיני מעולם לא עברו בים סוף".

כך מצטט שד"ל את שני הרֵעִים למסע למצרים, בשני אירועים שונים, וכך הוא מסכם:

יהיה איך שיהיה אין ספק שהיה בָענין מעשה נסים מעורב ברצון האל עם דרכי הטבע.