לפרשת ויקרא תש"ף

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'

שאלת הקרבנות עולה בשנים האחרונות שוב ושוב לדיון, בהקשר של חידוש עבודת המקדש. מרבים לצטט את הרמב"ם במורה, ואת הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום" ועוד ועוד. בתחילת פרשת ויקרא, פותח שד"ל במונולוג ארוך על השקפתו בנושא הזה, וכתמיד הוא מקורי, אך גם צמוד לתפישתו את טעמי המצוות:

וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות. הקרבנות לא היתה תחילתם בצווי אלהי אלא ברצון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לאל על חסדיו עמהם, או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרַצותו למען ימלא שאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם... התורה האלהית אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות.

ובהמשך, מונה שד"ל נימוק עוד יותר מעניין, ביחס לקרבנות היחיד, שיש בו מרכיב סוציאלי, כמעט סוציאליסטי:

ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת. והנה המשלם נדרו לה' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים, ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום, או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים.

כמעט קיבוצניק, נכון?

ובימים אלה, בה משתוללת הקורונה, וכולנו בהסגר כזה או אחר, אולי מובנת לנו יותר המשמעות של היחד. פתאום, כאשר אפילו בתי הכנסת נסגרים עקב האיסור להתקהל, מובנת לנו יותר המשמעות של דברי שד"ל, לאמור- היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם. היחד, השותפות עם האחר, מובנת לנו יותר דווקא בימים שהדבר נאסר עלינו.

שנהיה בריאים!