לפרשת יתרו תש"ף

יונתן בשיא

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ

עשרת הדברות, שבמרכזה של פרשתנו, הביאו את שד"ל להאריך מאד בדבריו. ולא רק האורך בולט כאן, אלא גם שינויי הנוסח. שד"ל שינה דעתו במהלך השנים על חלקים מרכזיים מעשרת הדברות. חלקם נמחק כבר ע"י יצחק פארדו, שמחק את כתב היד של יח"ף אחיו, וחלקם בשנים מאוחרות יותר. גישתו החדשנית לדברים, תוך ציטוט של ראשונים רבים, מסמלת גם את השינוי שחל בעולם במחצית הראשונה של המאה ה- 19.

נביא דוגמא אחת על מצוות השבתון בשבת:

(כ 10):  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

ומי חסרה כאן? כמובן, האשה! והדבר הופך פחות ופחות מקובל , ומחייב הסבר. אך שד"ל הולך רחוק מאד בגישתו שהיום היינו קוראים לה- פמינסטית:

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ-  כולל בלא ספק האיש והאשה, שהרי בקטנים הזכיר בנך ובתך, ובעבדים עבדך ואמתך; א"כ האשה שווה לאיש, והיא ברשות עצמה כמו בעלה, שאם היתה האשה משועבדת לבעלה כשפחה, היה צריך להזהיר את האיש על שביתתה, כדרך שהזהירוֹ על שביתת בניו ועבדיו, מפני שאינם ברשות עצמם. וכן בכל מצוות שבתורה הכתוב מדבר בלשון זכר, וגם האשה בכלל. ורז"ל פטרו אותה ממצות עשה שהזמן גרמא, נראה שבימיהם נשתנה מצב הנשים והכבידו הגברים את עולם עליהן.

המשפט האחרון הוא מרחיק לכת מאד: הפטור לאשה ממצוות עשה שהזמן גרמן מעיד על הרעה בתנאים של הנשים, ולא על הקלה! ויש בכך ביקורת על חז"ל, שכן בכך הוציאו אותן מכלל האנשים.

אני חושב שהרקע לגישתו זו של שד"ל לנשים, קשור גם לסיפור חייו: אימו נפטרה כשהיה בן 13, והיה עליו ללמוד תוך זמן קצר את כל מלאכות הבית, וגם לבשל.. לעזרתו באה  בת דודתו, רחל לוצאטו- מורפורגו, שממנה למד הכל. אך הקורא את סיפור חייה שלה, רואה שאף שהיתה תלמידת חכמים ומשוררת, לא הצליחה לפרוץ למרכז הבמה, עד שלהי העשור השישי לחייה.

פרופ' טובה כהן הוציאה את "העוגב שנאלם", על סיפור חייה: נולדה בטריאסטה.  מבוגרת משד"ל בעשר שנים. עד גיל 12 למדה תורה מפי דודיה, ובת ארבע עשרה כבר למדה פירוש רש"י, תלמוד ו"חובות הלבבות" של רבינו בחיי. שד"ל העריך מאד את חכמתה. התחתנה על יעקב מורפורגו בגיל 29, ונאבקה על שעות לכתיבה, במקביל לעבודות הבית הרבות. כתבה את שיריה הראשונים בעברית בגיל 18, אך פרסמה לראשונה את שיריה רק בגיל 57! שירתה זכתה למן ההתחלה להצלחה רבה בקרב הקוראים.

האמונה בביאת המשיח היא היסוד העיקרי בשירתה וכתיבתה. אמונה זו הובעה בתוקף גדול יותר בשירה האחרון, "עמק עכור", שכתבה בשנתה השבעים ושבע.

 לזכרה של רחל מורפורגו, ולהשפעתה האפשרית על פירושו המודרני של שד"ל לפסוק זה מעשרת הדיברות.