תפריט
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.
בשבוע שעבר עסקנו ביחסו של שד"ל לרש"י. ההערכה הרבה לה זוכה רש"י, איננה מנת חלקו של ר' אברהם אבן עזרא.
הפיכתה של הנצרות (בעיקר בפיוטים) ל"אֶדום" עלולה להטעות אותנו לחשוב שהנוצרים הם צאצאיו של עשיו. שד"ל נותן לנו בפרשתנו שעור קצר בהיסטוריה, ואומר:
ודע כי אדום האמור בתורה ובשאר ספרי הקדש הוא עַם השוכן בין ים סוף וים המלח ומעולם אין הכוונה על מלכות רומי, ולא על אחד מגויי אירופה, וכל ימי עמידת הבית הראשון והשני לא נקראו בשם אדום רק בני עשו ממש. אבל אחר חורבן הבית החלו היהודים לקרוא למלכות רומי בשם אדום, והיה זה מפני שהקדמונים היו על הרוב צוררים את ישראל, על כן היה שם אדום שנוא ומתועב אצלנו, ובפרט אחר שמלך הורדוס שהיה אדומי והרע לישראל מאד, וכשנחרב הבית ביד הרומיים עברה שנאת היהודים מאדום לרומי. על כן, (וגם מפני היראה), כינו את רומי בשם אדום, ואין הכוונה כלל על בעלי האמונה החדשה אלא על מלכות רומי שהחריבה את ביתנו.
בהמשך, מביא שד"ל את ר' אברהם אבן עזרא, ותוקף אותם בשצף קצף:
ואל תשמע לדברי ראב"ע שאמר כי בעלי האמונה החדשה נקראו אדום מפני שהראשונים שהאמינו בנוצרי היו מבני אדום; כי אמנם כל זה שקר וכזב, כי הראשונים שהאמינו בנוצרי היו יהודים ויונים ורומיים, לא אדומיים, ושם אדום הוא כנוי לרומיים ולעמים אחרים שהיו בימים ההם תחת ממשלת הרומיים, ולא מצד אמונתם.
ראוי לשים לב ששד"ל איננו מסתפק בדחיית דבריו של ראב"ע, אלא אומר על סברתו "שקר וכזב", ואתה שואל את עצמך מדוע הוא משתמש במילים כה בוטות. כאן צריך להזכיר כי על אישיותו של ראב"ע ועל כתביו ניטש ויכוח עז בין גדולי 'חכמת ישראל' במחצית הראשונה של המאה ה-19. אני מבקש להפנות אתכם למאמרו של פרופ' שמואל ורגון המרחיב מאד את היריעה. כאן רק נוסיף כי שד"ל דחה בצורה בוטה את דרכו הפרשנית של ראב"ע בטענות של חוסר עקיבות ואף חוסר יושר, בעוד ששי"ר (שלמה יהודה רפפורט) הוקיר את מפעלו הפרשני של ראב"ע ואת דרכו הייחודית בפרשנות.[1]
ומאחר ואנו עומדים בתחילת חודש כסלו, במדינת ישראל החופשית, ראוי לתקן ולומר שהפירוש למילה אדמון, בפיסקה האחרונה של "מעוז צור" איננה מכוונת לרומאים אלא דווקא לנוצרים:
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה לָנו הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה:
הפירוש המקובל למשפט "דחה אדמון בצל צלמון": הפל את המושל הנוצרי (אדמון-אדום שחז"ל במדרש מזהים אותו עם רומא הנוצרית) שמסתופף בצל הצלב (צלמון-צלם-צלב). וכתוב בצורה מוצפנת, להתגבר על הצנזורה הנוצרית.
[1] 'שד"ל- ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא', פרופ' שמואל ורגון, עמוד 414
