לפרשת משפטים תש"ף
הספר "יסודי תורה" שכתב שד"ל, הוא תמצית השקפת עולמו בנושא המוסר היהודי. למצוות התורה שתי מטרות. הוא קרא להן "רָחֵם וגמול שמים", ובשפתנו- "החמלה וההשגחה". שד"ל המחנך, מטיף לתלמידיו פעם אחר פעם על מרכזיותה של החמלה ביהדות, ודוגמא יפה לכך- בתחילת פרשתנו. מסביר שד"ל, מדוע פרשת משפטים מתחילה בדיני עבד עברי:
כי תקנה עבד עברי: התורה אשר דרכיה דרכי נועם ורחמים פתחה משפטיה במשפט העבד והאמה אשר בימי קדם היו נחשבים כבהמה ולא היה השופט דן דינם ורב ריבם נגד אדוניהם. בכל אופן שיהיה, בין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית-דין, בין כך ובין כך יוצא בשש.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ יצא בשצף קצף כנגד תפישתו המוסרית של שד"ל. וכך הוא אומר:
"אין משמעות לאמונה בייחודו המוסרי של ישראל או בייחודו של "מוסר-היהדות". "מוסר-היהדות" הוא מן המושגים המפוקפקים ביותר ולא רק משום שאין המוסר סובל שם-תואר מצמצם, ואינו יכול להיות "יהודי" או "לא-יהודי": עצם המושג "מוסר-היהדות" הוא סתירה מיניה וביה בשביל כל מי שאינו מתעלם בכוונה מן התוכן ומן המשמעות הדתיים של היהדות – ז"א בשביל מי שאינו מזייף את היהדות. עובדה היסטורית היא – במחילת עצמותיהם של שד"ל, אחד העם והרמן כהן – שהיהדות לא הפיקה תורת מידות ספציפית ומעולם לא התגלמה במוסר ולא דגלה בו. תורת המידות של היהדות אינה אלא הקיום הקפדני של תורה ומצוות, שמשמעותן המוסרית ניתנת לאינטרפרטציות שונות".
שד"ל לא יכול כמובן לענות ללייבוביץ, אך ביום עיון בחודש שעבר, בספריה הלאומית בירושלים, לרגל סיום ההוצאה לאור של פירוש שד"ל לתנ"ך בעשרה כרכים, נשא דברים נכדו של פרופ' לייבוביץ, הרב עילאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה, מחנך ופסיכולוג. הוא הציג את ההבדל שבין צדק לבין צדקה. הוא ציטט פסוק אחר בפרשתנו, "כי היא כסותו לבדה", ואת דברי שד"ל עליהם: "הכל לעורר החמלה, לעשות לפנים משורת הדין". כלומר- לא על פי הדין, (שהרי על פי הדין, בצדק הוא דורש את הערבות להלוואה. וכי למה צריך הנושה להתעניין בשאלה האם הכסות שנתן לו הלווה היא כסותו היחידה). וכששאלתי אותו בסוף הרצאתו: הרי אתה אומר ההיפך ממה שכתב סבך. הוא ענה לי בקצרה: אני יודע.
את הרצאתו סיים באמירה ששמע מרבותיו, וראוי לחזור עליה: "אל תשכחו שהתורה ניתנה בסיני, ואילו הדת ניתנה בשושן הבירה". כלומר- יש דין, ויש לפנים משורת הדין, ועלינו ללמוד את הפער ביניהם. המצוות שבפרשת משפטים מתוות לנו את דרכה של תורה, שכולה חמלה על העני, הגר, ושאר החלשים שבחברה. ותורתנו- "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום".