תפריט
על טעמי המקרא כפירוש אפשרי לפסוק
טעמי המקרא, כמו גם הניקוד, הם סוג של פירוש לתורה. הן פירוש של המילים, והן פירוש של הפסוקים.
שניהם חודשו במאה השביעית, ושימשו הסבר למילה (ע"י הניקוד) ולפסוק (ע"י טעמי המקרא). ומדוע דווקא במאה השביעית? מסביר זאת פרופ' יעקב זוסמן, שעד המאה השביעית היה כל הידע התורני פרט לתנ"ך שגור בעל פה (!): המשנה, והגמרא, והתוספתא, וגם התרגומים. וגם התורה עצמה, אף שהיתה כתובה, לא היתה מפוסקת ומנוקדת, אלא רק לפרשיות פתוחות וסתומות, וכל השאר היה צריך להילמד בעל פה.
הנה דוגמא אחת, בפסוק מפרשת אחרי-מות, בה רואים אנו עד כמה מקום האתנחתא, כלומר הפיסוק של אמצע הפסוק, משנה את הפירוש של הפסוק:
דַּבֵּר֮ אֶל אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל יָבֹ֤א בְכָל עֵת֙ אֶל הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּי בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל הַכַּפֹּֽרֶת
שימו לב: צריך היה להיות האתנח כך- "דבר אל אהרן… ולא ימות[אתנח] כי בענן אראה על הכפורת". והנה הפתעה! האתנח מופיע "מבית לפרוכת", ומחלק את הפסוק בצורה לא סבירה.
אומר על כך שד"ל:
ואולי דעת בעל הטעמים 'מבית לפרכת' באזהרה, 'אל פני הכפרת' במיתה. ואפשר עוד לומר כי אולי בבית שני היה מי שהיה אומר: עכשיו שאין ארון ואין כפרת ראוי שיהיה מותר להיכנס לבית קודש הקדשים, לפיכך ראו חכמים לחלק מאמר הכתוב כאילו הוא שני מאמרות, 'ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת' (אף אם אין שם ארון וכפרת אסור לבוא שם, ואמנם) 'אל פני הכפרת אשר על האֹרן' (אל יבא בכל עת) ולא ימות, בזמן שיש ארון יש מיתה, ובזמן שאין ארון מיתה ליכא, אזהרה מיהא איכא. ובעלי הטעמים (שהיו אחרי חתימת התלמוד) ציינו הטעמים על פי הקריאה שהיתה מקובלת בעל פה מחכמי בית שני.
כלומר: בבית הראשון היה בקודש הקודשים ארון הברית, ובו שברי הלוחות, וצנצנת המן ועוד. וקדושת קודש הקדשים היא ברורה ומובנת. ויש גם עונש של מיתה על הנכנס מבית לפרוכת, כמו שקרה כבר בהיסטוריה של עם ישראל. כך קרב גם לעוזא (שמואל ב' ו'), שאחז בארון שנשמט מהבקר, "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
כך ביקשו חז"ל להדגיש, על ידי הזזת האתנח, כי "בזמן שאין ארון, אמנם מיתה ליכא, אזהרה מיהא איכא".
