פרשת שמות תש"ף

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא… וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר

פרשת שמות, המספרת את סיפורו של עם ישראל ההולך ומתהווה במצרים, מפגישה אותנו גם עם התרבות המצרית, והעם המצרי, אך גם עם  החי והצומח. הניסיון להגדיר מונחים מהפרשה בשפת המאה ה- 19 הוא אתגר. ושד"ל מנסה להתמודד איתו.

רש"י- דרך משל- כלל לא העסיק עצמו בנושאים האלה, ואתה מוצא עירוב בין סוגי צמחים אפילו באותו המשפט. דוגמא מפורסמת היא בפירושו ל"עצי שיטים" שבפרשת תרומה. על הפסוק הזה אומר רש"י בשם המדרש- 'מאין היו להם במדבר? יעקב אבינו הביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה על בניו ליטלם עימהם כשיצאו ממצרים'. ואין הוא חש כלל להבדל שבין ארזים לשיטים.

כולנו נוטים להתבלבל בין גומא, קנה וסוף. והנה שד"ל מנסה לא רק להסביר את ההבדל ביניהם, אלא אפילו להסביר את הקשר שבין הגומא לבין גמיאה או גמיעה של מים!

על הפסוק שבכותרת אומר שד"ל:

גמא: הוא papyrus הגדל אצל היאור, ונקרא כן מלשון 'הגמיאיני נא' (בראשית כ"ד י"ז), להיותו גדל אצל המים, וכאלו הוא צריך לשתייה. וכן Lucanus קוראו bibula papyrus, והיו עושים ממנו בגדים, מנעלים, סלים וגם ספינות. ותלמידי יצחק יהודה קלינעבערג אומר כי תחילה קראו הצמח ההוא בשם גומא, ואח"כ אירע ששתו מים בקנה של גומא, כגון שהוצרך אדם לשתות מים מן הנחל ולא היה לו כלי, ולקח גמא הגדל אצל הנהר ועשה ממנו קנה ושתה מעט מעט ממימי הנחל ואותה שתייה הנעשית מעט מעט קראו לה גמיאה או גמיעה על שם הגֹמֶא.

כלומר: גבעולי הגומא הם חלולים, וניתן להשתמש בהם לשתית המים, כמו שאנו משתמשים בקשית.

בסוף: כמו קנה כמו 'קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ.' (ישעיה י"ט ו'), והוא מין נֶטַע הגדל אצל היאור ונקרא בלשון מצרי sari.

לא כל ההגדרות המשוערות ע"י שד"ל יעמדו במבחן החקירה המדעית, אבל עצם הרצון לעסוק בחיבור בין מדעי הטבע לפסוקי המקרא הוא מרשים. ואף ששד"ל לא יאמר זאת, הפער בינו לבין רש"י, ושאר פרשני ימי הביניים, בולט.