תפריט
חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים"
אחרית דבר
"יסודי התורה" נכתב ע"י שד"ל בשנת 1842, הודפס לראשונה ב-1880, וראה אור לאחרונה ב-1947 בהוצאת מוסד הרב קוק. הקונטרס, או הספר הדק הזה, אזל זה מכבר. מעטים יודעים על קיומו, אף בקרב שלומי אמוני ישראל. ונשאלת השאלה:
• מדוע להדפיס את הספר מחדש? האם רק מכיוון שאזל מן המדפים ?
• מדוע להציל מתהום הנשייה ספר קטן העוסק בטעמי המצוות, של רב איטלקי בן המאה ה-19? האם יש בספר ייחוד כלשהו?
• האם יש בכלל בדברים האלה מסר ליהודי החי בארצו העצמאית? או שמא הם בבחינת "עבר זמנו"?
שאלות אלה עמדו לנגד עיני כאשר גיליתי באקראי את הספר, כאשר התאהבתי בתוכנו המרגש, וכאשר סברתי שחובה היא להדפיסו מחדש, ולזכות בו את הרבים. וב"אחרית דבר" זו, מבקש אני להסביר מדוע דווקא היום, לאחר כמעט שישים שנות עצמאות, לאחר שני דורות שנולדו בישראל העצמאית, הספר הזה הוא ספר שחובה לעיין בו. חובה לקחתו כצידה לדרך לבני הדור הבא.
X X X
כל ימי מתחבט אני בשאלת המוסר היהודי :
האם יש דבר הקרוי "מוסר יהודי"? או שמא, כדברי ישעיהו ליבוביץ, יש מוסר אנושי, שאנחנו כיהודים "מתהדרים" בו?
ואם יש מוסר יהודי, האם הוא נובע מהכוונת התורה, או שמא נובע הוא מניסיונם של דורות דורות של יהודים, שהיו בגלות?
אחד הזכרונות העמוקים ביותר שיש לי מאבי ז"ל, הוא מעשה שקרה לי בהיותי כבן 16. באתי הביתה וסיפרתי בגאווה על כך שיצאנו לצוד נוטריות בבריכות הדגים באמצעות רובים, ועל ההצלחות שהיו לנו. אבי קרא לי אליו, ואמר לי: אם הציד הוא לצרכי העבודה, למנוע את נזקי הנוטריות לבריכות הדגים- ניחא. אבל אם אתה עושה זאת לשם הנאה, זכור: אתה עושה מעשה לא יהודי! יהודים אינם צדים להנאתם, משום "ורחמיו על כל מעשיו". אז טרם הכרתי את תשובתו של "הנודע ביהודה"[1], שעסק בשאלה "האם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה או משום צער בעלי חיים או משום בל תשחית"[2],
אך את הלקח מדבריו של אבי נצרתי בליבי והם שימשו לי כמוטו לכל חיי הבוגרים. המפגשים התכופים שלי עם יהדות איטליה לימדוני שלא היה זה היוצא מן הכלל: זו היתה דרכה של יהדות איטליה, יהדות של יופי פנימי וחיצוני, של עזרה לזולת הסובל והמך, של צדקה ושל חמלה[3].
בשעתו עסקתי בנושא המוסר היהודי בהרחבה[4], אך השנים החולפות, מחדדות שוב ושוב את השאלה הקשה: האם דווקא הוויתנו כעם היושב על אדמתו ואדון לגורלו, עלולה להקהות את רגש החמלה שכל כך אפיין אותנו – "רחמניים, ביישנים וגומלי חסדים"?
אבקש להדגים את הפרובלמטיקה הזו בשתי כתבות שפורסמו באותו שבוע – ימי בין הַמְצָרִים תשס"ו – המבליטים את הקושי שבזיהוי התהליכים העוברים על החברה שלנו:
באחד מעלוני השבת הנפוצים[5] הופיעה כתבה שכותרתה היא: "גדולה נקמה!". (סימן הקריאה – במקור), ובה נכתב בין היתר:
הרמב"ם בהלכות מלכים (ה', א') מציין שלושה סוגים של מלחמות המוגדרות כמלחמת מצווה: "ואיזו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעת עממים, ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".
אין ספק שכל המלחמות שעברו עלינו במהלך שיבת ציון, ממלחמת העצמאות ועד היום, ניתן להגדירם כמלחמת מצווה, הן מצד כיבוש הארץ והגנה עליה, והן מצד "עזרת ישראל מיד צר" המבקש להשמידנו… אך לעומת זאת, מלחמת עמלק, נדמה לכאורה שעבר זמנה לאחר שבטל עמלק מלהיות אומה במובן האתני… ובכל זאת, גם לאחר שאבד עמלק, לא בטלה מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק"… הלכה זו, של זכירת מעשי עמלק, איננה נוגעת רק לחיוב הפורמלי של קריאת "פרשת זכור" בשבת שלפני פורים, אלא יש בה הנחיה חינוכית עמוקה, שלא לוותר לכוחות הרֶשע בכל מקום ובכל זמן, ולעשות ככל אשר לאל ידינו כדי לכלותם מעל פני האדמה… שמא תאמרו: מיגור הרֶשע אינו מוטל עלינו אלא על ה' יתברך, וכל תפקידנו לפנות כלפי שמיים ולבקש ממנו שיְכלה את הרשעה מעל הארץ. ובכן, צאו ולִמדו מפרשת עמלק שאינה מותירה את מחייתו ביד ה', אלא מצווה עלינו למחותו במו ידינו.
לאחר ניתוח הפסוק מפרשת השבוע (מטות) "נְקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", עובר הכותב לנתח קטע מתהילים :
ביטוי עז לנקמה המעוגנת בדין ומשפט, לא רק ביחס לפרט אלא ביחס לכלל אנו מוצאים במזמור קמ"ט בתהילים:
"יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם
רוֹמְמוֹת א-ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִיפִיוֹת בְּיָדָם
לַעֲשׂוֹת נקמה בֵּגוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בֵּלאומִים.
לֶאסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל
לַעֲשֹוֹת בָּהֶם מִשְׁפָט כָּתוּב.
הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּי-הּ".
מפסוקים אלה למדים אנו כמה דברים גדולים:
א. אין נקמה זו באה מתוך דכדוך נפש, בבחינת – "יורים ובוכים" – אלא מתוך עוז ורינה: "רוֹמְמוֹת א-ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִיפִיוֹת בְּיָדָם".
ב. אין נקמה זו באה כהתפרצות קפריזית, אלא במשפט-צדק: "לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב" – היינו, משפט המעוגן בחוק שבכתובים.
ג. נקמה זו אינה מבדילה בין החפ"שים (החיילים הפשוטים) לבין המצביאים והמנהיגים הגדולים: "לֶאסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֵל".
כמה מזכירים לנו פסוקים אלה את דמותו של שמואל הנביא, אשר בניגוד לשאול המלך, אינו חומל על אגג מלך עמלק ומשסף אותו בעוז לפני ה'.
אכן, קשים הדברים לקריאה. ובכלל, צריך לציין שמשנה לשנה, בפרשיות פנחס ומטות-מסעי, הופכת הנקמה בעלוני השבת ליותר ויותר מקובלת…
ומצד שני, באותו השבוע עצמו פורסמה רשימה אחרת, מעטו של דודי זילברשלג, עיתונאי חרדי העורך את השבועון "בקהילה", ובה המסר הוא הפוך לחלוטין :
רחמונעס
מדי בוקר פותח אני את שגרת יומי בכותל המערבי בירושלים לתפילת שחרית כוותיקין, תפילה ששיאה עם הנץ החמה, בה סומכים גאולה לתפילה בשעת הנץ החמה ממש.
אשתקד באחד הבקרים נלכדה מוטת כנפה של יונה צחורה בחוט דקיק שמתחו ילדי הישמעאלים למלכודת בעלי כנף, בין בניין המחכמה לשער המוגרבים. לקול המיית היונה נזעקו מתפללים רבים ברחבת הכותל, ההומה עם רב בשעת השחר העולה, הניחו את מקום תפילתם ונחפזו לנסות ולהושיע את היונה מצרתה. אלו גררו ערימת כיסאות פלסטיק, הערימו על גביה עוד ועוד כיסאות בנסיון להעפיל, למשוך בקצה החוט ולבתקו על מנת לחלץ את היונה משביה.
אחרים ניסו להיעזר במטאטאים או בכל דבר אחד, היונה ההומיה פשוט שברה את ליבם.
שיאה של תפילה בחרדת קודש, במקום המקודש ביותר לעם היהודי, התרופפה נוכח כאבה של יונה אחת. עיני כולם היו נשואות את הדרמה זוטא שהתחוללה ליד שריד בית מקדשנו באותה שעה. אדם אחד מלא תושייה כרך שני אבנטים שהוסרו ממותני מתפללים (הנוהגים לחגור אותו בשעת תפלתם). בקצה האבנטים נקשרה כלפי מטה, עמם היונה, ששוחררה עד מהרה, ודאתה אל החופש. מאות המתפללים נשמו לרווחה.
אותי באופן אישי המחזה הזה הרטיט, לא רק בגלל הקונוטציה הרגשית של "כנסת ישראל" אשר נמשלה במקורותינו ליונה, אלא בעיקר בעקבות ביטויי הרחמים המתעוררים של כל כך הרבה אנשים כלפי יונה אחת. ידוע ידעתי כי חכמינו ז"ל קבעו כי שלושת הסימנים המובהקים של ישראל הם: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" אך חודדה בקרבי התודעה כי רחמנים, זהו סימנם הראשון במעלה של אחינו בני ישראל.
זכרתי היטב כי ביחסם של חכמינו ז"ל לצערם של בעלי חיים, הם יצקו יסוד חשוב לחיי האדם ויחסו החברתי, כפי שביטא זאת הרמב"ן בפירושו של התורה: "ללמדנו מידת הרחמנות שלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, ללמדנו מידות טובות". דבריו אף היו יתד ופינה לפסק הדין של השופט מישאל חשין בדיון על מאבק אכזרי בין אדם לתנין: "אדם הקהה לרגשות החיה, רגשותיו יקהו גם כלפי חברו האדם. התעללות בחיה היא התעללות בחסר הישע, המעשה טובל כולו בחוסר הגינות, וחוסר הגינות טבעו שהוא נספג בנפשו של האדם".[6]
רחמנות באה לעולם על מנת להניע את האדם לפעולה, היא איננה גירוי גרידא, היא אוכלת אותך מבפנים ואין דרך להשתיקה, אלא בעשייה לטובת מעוררי הרחמים, לחלצם ממיצר, להיות להם לאחיעזר ואחיסמך. רחמנות בונה את בניינו הפנימי של האדם, גורמת לו להיטיב את מעשיו ולראות גם את זולתו.
אכן, דברים נפלאים, המדברים בעד עצמם. וכל הקורא בהם שואל את עצמו שאלה גדולה: האם ניתן להחיל את אותם כללי המוסר ביחס לציפור, לבהמה, לגר, ליתום ולאלמנה? האם דברי הרמב"ן במצוות שילוח הקן, אותם מצטט דודי זילברשלג מקובלים עלינו? האם מקובלים עלינו דברי מישאל חשין (שנכתבו כאילו כהמשך לדברי הרמב"ן)? האם ניתן "לנסר את המידות" ביחס לעניי עירנו הקודמים לעניי עיר אחרת? האם המוסר האנושי יודע להבדיל ביניהם? והמוסר היהודי? יש בכלל משהו הקרוי "מוסר יהודי"? והדרא קושיא לדוכתא.
X X X
נחמה ליבוביץ, בהקדמה לספר שמות[7] מתלבטת – בעקבות חז"ל – בשאלה האם הגלות היא עונש על חטא, חטא ההתבוללות בגויים וההליכה בדרכיהם, או שמא טעמה של הגלות איננה עונש, כי אם חינוך. נחמה מצטטת מדברי שמות רבה (א,א): "אתה מוצא שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין: התורה וארץ ישראל וחיי העולם הבא… ארץ ישראל – דכתיב (דברים ח,ה): "וידעת… כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלקיך מייסרך" ומה כתיב אחריו? "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה…" ואומרת על כך נחמה:
כאן משמעות הגלות והייסורים – זיקוק וטיהור. וזוהי משמעות התמונה אשר בדברים (ד,כ) "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה". … לכל הדעות אש הייסורים נועדה לשם זיקוק וטיהור.
…בתורה מנומקות המצוות המגינות על העבד בהזכרת החוויה הממשית אשר עברה על האומה עצמה והיא חרותה על לוח לבם, חווית עבדותם והשפלתם.
…אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים וטעם גזירת גירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחמס ולגזל ולשלטון האדם באדם לרע לו.
דבריה של נחמה ליבוביץ, נותנים משמעות חדשה, משמעות אחרת, משמעות חינוכית, לגלות ולגאולה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לא רק במשמעות של המצווה לזכור את היציאה עצמה, אלא אף לְשַמר את זיכרונות העבדות. זיכרונה של הגלות. כי אוי לו למי שלא יזכור!
בשולי דבריה, מביאה נחמה עוד סיפור, הבא להבליט את עמדתה ביחס לחשיבות החינוכית שבזכירת הגלות:
בספרו – סיפור היסטורי על מרד החשמונאים – של הווארד פאסט "אחי גבורי התהילה" (שנכתב בתש"ח, לא בלי קשר למלחמת העצמאות שלנו), ניתנת איגרת של סינאטור רומי לסינאט אשר שלחו לארץ יהודה לבדוק אם ראויה מדינה קטנטונת זו שתבוא רומא עמה בברית. דו"ח מפורט זה רווי בוז של אציל רומי בן אומה מדבירת תבל לאומה קטנה שכל בניה, "שטופים בקריאה ובהטפה ובפלפול, אשר מעולם לא תתכן בה כת של בני תרבות מורמים מעם". לדעת הסינאטור שונאים הם שררה, וחוקיהם "תפלים וחסרי טעם כגון חוק זה, המצווה לשבות ביום שביעי ולשלח עבד, שעבדם שש שנים, לחופשי". אעפי"כ עליו להדגיש את השגיהם העצומים בפיתוח החקלאות, בכריית בורות והטיית מי גשמים. וכן נאמר בדו"ח ההוא:
תתמה אם תלמד לדעת כי ארץ זו אין דומה לה במיעוט עבדים; בעוד אשר אצלנו במפקד האחרון נמצאו 23 עבדים על כל אזרח בן חורין, ביהודה נהפוך הוא, ועבד אחד בה על עשרים-שלושים אזרחים. דבר זה סכנה יש בו, וחלילה לרומי להסיח דעתה ממנה. הללו דרכם לשלח לחופשי כל עבד במועד קבוע, וכל המכה עבד – לבעל עבירה ייחשב. אם נזכור כי תרבות המערב כולה על עבדות היא עומדת… נבין כי שאלת היהודים אינה מכשלה מקומית בלבד.
וכשהוא שואל יהודים משכבות עם שונות, למה לא ינהגו "כבני תרבות", למה לא יחזיקו בעבדים, למה ישחררו אותם, למה לא ינהגו בהם ביד תקיפה, ישמע מפי כולם, ככהן כהדיוט, כחכם ירושלמי כאיכר בכפרו, תשובה אחת קצרה והוא הפסוק הזר והמופלא "עבדים היינו לפרעה במצרים". רואה הסינאטור הרומי את שמעון החשמונאי יושב בדין בין יהודי לבין עבדו הצעיר שברח ונתפש בידי אדוניו, ושמעון אינו פוסק – לתמהונו ולחמתו של האורח הרומי – "לסרוק את בשרו של הנער הבורח ולתלות את עורו בכיכר העיר", אלא שואל את הנער לסיבת בריחתו וכשהלה עונה לו: "להיות חופשי", פוסק שמעון שיגמור הנער את שנות שרותו ובל יעיז אדוניו לרצעו לעבדות עד ליובל. וכששואל הסינאטור את שמעון לפשר מעשיו המשונים, עונהו שמעון: "אתה על החופש שאלתני, הרומאי, – ואמנם מכובד בעינינו החופש, כי ע ב ד י ם ה י י נ ו ל פ ר ע ה ב מ צ ר י ם".
"כבר השמעת את זאת מקודם" אומר הרומאי "האמנם לחש הוא זה?" "אנו אין לנו חפץ בלחשים" אמר הישיש בבוז. "אשר אמרתי – אותו חשבתי. עבדים היינו במצרים … העבר חי עמנו. עבדים היינו … העבידונו בפרך ויתנו עלינו עבודה קשה". ומספר לו את סיפור שיעבדונו וגאוותנו ומסביר בזה את עמדתו כלפי העבדות.
ולכן מסיים השליח לנטולוס סילונוס הרומי את סיכום המלצותיו באגרתו לסינאט במלים הבאות:
היהודים לעולם אין ליתן אימון בהם, ולא יגשר גשר של הבנה ביניהם לבין המערב, כל המושכלות אצלנו על חירות האדם וכבודו זרים להם… היהודים בעצם הוויתם סכנה הם לרומא, שכן מערערים הם על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על ב י ת ע ב ד י ם ח ו פ ש י. … אפילו הם מסתפקים בארצם הזעירה – חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם. צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד…
XXXXXXXXXXXXXXXX
שונה ממנה בתפיסתו את המוסר, הוא אחיה, ישעיהו ליבוביץ. אך גם הוא – אף שהוא תוקף את תפיסת המוסר של שד"ל ושל אחרים, מעלה הוא חשש דומה: שההתרחקות מתחושת הגלות, תטשטש את אמות המידה המוסריות שהיו תמיד חלק מהעם היהודי. הדבר המדהים בניתוח של ליבוביץ, המובא להלן, היא העובדה שהדברים נכתבו בשנת 1953, כלומר, בשנה החמישית לכינונה של מדינת ישראל. וכבר אז חזה ליבוביץ את התהליכים שעלולה לעבור החברה הישראלית.
כותב ליבוביץ[8]:
מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל ולטפח ערכים ותכני תודעה שלא עמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם: יצר שפיכות הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו – או השתדלנו להתעלם – מן העובדה שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא היתה שפיכות דמים זו מן האמצעים שבהם יכולנו להשתמש לשם הגנה על קיומנו.
מבחינת התפקיד המוסרי, כמו מבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע, ואין כל ספק בדבר שהדבקות בגלות וההתנגדות לגאולה המדינית-היסטורית בין רבים מטובי נציגיה של היהדות נבעה במידה לא מעטה מן הפחד הבלתי מודע מפני מבחן זה. הפחד מפני הפסדה של עליונות דתית-מוסרית זו שקל לקיים אותה כשאין סיכון נשקף לה, וקל לאבד אותה בתנאים אחרים.
בהמשך המאמר, יוצא ליבוביץ נגד השקפתו של שד"ל בנושא המוסר היהודי. ממשיך ליבוביץ:
אין משמעות לאמונה בייחודו המוסרי של ישראל או בייחודו של "מוסר-היהדות". "מוסר-היהדות" הוא מן המושגים המפוקפקים ביותר ולא רק משום שאין המוסר סובל שם-תואר מצמצם, ואינו יכול להיות "יהודי" או "לא-יהודי": עצם המושג "מוסר-היהדות" הוא סתירה מיניה וביה בשביל כל מי שאינו מתעלם בכוונה מן התוכן ומן המשמעות הדתיים של היהדות – ז"א בשביל מי שאינו מזייף את היהדות.
עובדה היסטורית-אמפירית היא – במחילת עצמותיהם של שד"ל, אחד העם והרמן כהן – שהיהדות לא הפיקה תורת-מידות ספציפית ומעולם לא התגלמה במוסר ולא דגלה בו. תורת המידות של היהדות אינה אלא הקיום הקפדני של תורה ומצוות, שמשמעותן המוסרית ניתנת לאינטרפרטציות שונות.
אכן, יש מקום לאינטרפרטציות שונות ביחס למוסר התורה. והדוגמאות שהובאו לעיל מוכיחות זאת. עם זאת אינני בטוח ש"בריחתו" של ליבוביץ ל"תורת-המידות של היהדות, שאינה אלא הקיום הקפדני של תורה ומצוות" היא פשוטה כל-כך. די אם נעיין בהלכות מלכים ומלחמותיהם ברמב"ם, ונשאל את עצמנו מה מכל ההנחיות בפרק השמיני נותרו רלוונטיות לימינו. אך לעניין שלנו צריך לומר כי דווקא בגלל שהתורה ניתנת לאינטרפרטציות שונות, ודווקא בגלל שיש חשש גדול ש"תורת הנקמה" תחליף את רגש החמלה, דווקא לכן יש חשיבות גדולה כל-כך להוצאת ספרו של שד"ל.
הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשון לצה"ל, ששלושת ספריו "משיב מלחמה"[9] מהווים את הבסיס ההלכתי לדיני צבא ומלחמה בדורנו, בחר לפתוח את ספריו בפרק על "מוסר הלחימה לאור ההלכה". דבריו הנוקבים ראויים לדיון בפני עצמם. הלוואי שהיו נלמדים היום בצורה בה נכתבו ונאמרו. אצטט רק כמה משפטים מדבריו:
אין ספק שחיי האדם הם הערך העליון בתורת ישראל בהלכה ובמוסר הנביאים, והמדובר לא רק בחיי ישראל, אלא בחיי כל אדם שנברא בצלם אלוקים. שנאמר (סנהדרין, ל"ז, א'): לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מהעולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא.
משמע שאין הבדל בזה בין נפש מישראל לבין האחרים, והרב גורן מאריך שם בניתוח הגרסאות השונות, מדוע התוספת "מישראל" איננה במקור[10]. מכאן עובר הרב גורן לפרט שורה שלמה של מקורות אשר מסקנתם היא אחת: אין ללמוד מהמוסר שנהג במלחמות בימי קדם ואין לדבר כיום על "נקמה" או על הרג חפים מפשע, ומצווים אנו לרחם על כל הבריות, כאמור בתהילים קמ"ה: "טוב ה' לכל – ורחמיו על כל מעשיו".
על אף מצוות הלחימה המפורשת בתורה, מצווים אנו לחוס גם על האויב שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה, פרט לאותן מלחמות-מצווה שנצטווינו במפורש בתורה בימי קדם "לא תחיה כל נשמה". באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות ולכן החמירה נגדם התורה. ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו, לאחר שנוכחנו לראות עד כמה שהקדוש ברוך הוא מרחם גם על עובדי כוכבים, אינו שמח במפלתם וקשה לפניו לאבדם. אנו מצווים עפ"י דין ללכת בדרכיו, ולרחם על בריותיו, ככתוב: "ורחמיו על כל מעשיו".
XXXXXXXXXXX
עוד שני נימוקים יש עימי, מדוע ביקשתי להביא את הספר לדפוס. הראשון- קריאתו של הראי"ה קוק, בתחילת המאה ה-20, להרבות בעיסוק בטעמי המצוות. במאמרו "טללי אורות- השקפה על טעמי המצוות"[11], מדגיש הרב קוק את החשיבות הגדולה, דווקא בזמננו, להרבות בעיסוק בנושא הזה:
כשאנו נכנסים לתוך המקצוע הגדול של דרישת טעמי המצוות, לא נוכל להיפטר מהשתוממות על דלות ההפריה בחלק הספרותי החשוב מאד הזה, שלפי תוכנו היה ראוי להיות דשן ורחב הרבה יותר משאר מקצועותיה של דרישת התורה… ולתכלית זו, הלוא העבודה היותר נצרכת היא: הרחבת הדרישה בטעמי המצוות באופן עמוק, המלא חיים מקוריים.
הטענה שהגיע הזמן לעסוק בטעמי המצוות, איננה אלא ביטוי לכך, שהגיע הזמן להעמיס על המצוות את נקודת המבט שלנו. שהרי, לא דומים טעמי המצוות של קודמינו לאלה של קודמיהם, ולא לאלה שלנו, וכמעט שאין צורך להדגים את הטענה הזאת. בכל דור ודור יש צורך ואולי אף חובה לפרש. זה תפקידה של הפרשנות וזו חובתם של כל מי שרוצה שערכי היהדות ומצוותיה יהיו רלבנטיים עבורו. לעניות דעתי זו הייתה גם כוונתו של הרב קוק עצמו ויארכו הדברים כדי להוכיח זאת. גישה זו עומדת בניגוד לאחרים המשוכנעים שטעמי המצוות נתונים לנו ואנו חייבים לקבל אותם בין אם הם עולים בקנה אחד עם מיטב מצפוננו הדתי ובין אם לאו.
והרי אין ספק בכך ששד"ל מציג בפנינו תפישה כוללת של טעמי המצוות, תפישה שונה מקודמיו, ותפישה שראוי וחשוב לעסוק בה תוך השוואה לרמב"ם, לר' יוסף אלבו, לבעל ספר החינוך ועוד.
והנימוק האחרון, הוא הקשר המיוחד שלי לשד"ל, שהיה נציגה האותנטי של יהדות איטליה. אבי המנוח נולד בוונציה, ואימי – תיבדל לחיים ארוכים – נולדה בפרארה (Ferrara). שתיהן בקירבת פאדובה שבה חי שד"ל, שם העמיד את בית המדרש שלו, ומשם הקרינה אישיותו לכל קהילות איטליה. בת דודתי לאורה נשואה לעמוס לוצאטו, שהוא נכד נכדו של שד"ל. ויש גם קשר נוסף: הסבא של הסבתא שלי, הרב יצחק פארדו (Pardo), היה תלמידו המובהק של שד"ל!
ובכן, זהו בקצרה סיפורה של משפחת פארדו: הרב יצחק פארדו נולד בליבורנו בשנת 1824, בה נפטר בשנת 1892. היה בנו של הרב דוד שמואל פארדו, שכיהן כרבה של וורונה במשך 33 שנה, משנת 1825 עד מותו בשנת 1858. ליצחק פארדו היה רק אח אחד – יעקב חי פארדו (יח"ף), שנולד שש שנים לפניו (1818) ונפטר בדמי ימיו (1839). שניהם היו תלמידיו של שד"ל. מצוי בידנו כתב היד של פירוש שד"ל לתורה, אותו התחיל לכתוב יח"ף, וסיים אחיו יצחק. בהקדמה לפירוש זה נכתב כך:
בראשית ושמות, מפורשים ומתורגמים מלאכת החכם שד"ל
מכתב ידי החכם מה"חר יח"ף זצ"ל, בהיותו במדרש הרבנים בפדובה
בשנת תקצ"ו ותקצ"ז.
ואני יצחק אחיו, הוספתי בו הנוספות והתיקונים
אשר תקן שד"ל במלאכתו
מיום בואי ללמוד במדרש הזה בשנת תר"ג.
המקום יזכה אותו ואותי ואת כל תלמידיו להגדיל תורה ולהאדירה לרוב ימים ושנים
ויזכני למלא מקום אחי זצ"ל בתורה בחכמה ובמעשים טובים
לנחת רוח לנשמתו הטהורה המתענגת בצל שדי
ולשמחת אבי ואימי יולדי ישמרם האל
ולשמחת כל בית ישראל אמן.
נותרה בידינו דרשה אותה נשא (באיטלקית) הרב יצחק פארדו בבית הכנסת של וורונה, דרשה המעידה על החינוך אותו ספג בבית מדרשו של שד"ל, אך גם נותנת לנו לחוש במייחד את קהילות יהודי איטליה בכל הדורות: אהבת אלוקים, אהבת האדם, תחושות של חמלה ושל השגחה המהווים את הציר סביבו סובבים חייו של האדם היהודי:
יהי רצון שכוונות טובות אלה ידריכו אתכם בכל זמן ובכל מצב:
יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
אכן, ניכר בו ביצחק פארדו, תלמידו של שד"ל, שנחרתו בו עמוקות דברי רבו[12]:
"מהות היהדות צריכה להיות מורכבת משני יסודות: האחת עיונית, המתייחסת לדעות הדתיות, והאחת מעשית, המתייחסת לעשיות המוסריות. שני יסודות אלה הם: ההשגחה והחמלה".
לפיכך נראה היה לנו כי הכותרת המתאימה לספרו של שד"ל צריכה להיות "על החמלה וההשגחה", אשר מבטאות בצורה המדוייקת והתמציתית ביותר את השקפתו הדתית והמוסרית.
האם אין סתירה בין "עם הנצח אינו חושש מדרך ארוכה", אמירה הצופה פני עתיד, לבין הצורך לכוון את פנינו לעבר, לזכרון הקולקטיבי שלנו כעם של עבדים? שד"ל מסכם את תפישתו הכוללת, בדברים שפעם היו מובנים לנו מאליהם, והיום עלינו לעמול קשה כדי להחזיק בהם:
"החמלה של היהדות היא כללית כמו זו של אלוקים. היא מכוונת לכל הברואים. שום גזע איננו מחוץ לחוק, מכיוון שכל בני האדם אחים הם, לפי תורת היהדות, בנים הם לאב אחד, ונבראו בצלם אלוקים".
כנצר לקהילות איטליה, וכנצר למשפחת פארדו, מתפלל אני כי נזכה לחזות ביהדות של מאור פנים, של פתיחות, של עזרה לזולת, של צדק וצדקה. יהדות שתשים לה כמטרה לראות בהשגחה ובחמלה את היסודות שעליהם היא מושתתת. יהדות שגם לאחר 2000 שנות עצמאות, לא תשכח את 2000 שנות הגלות. יהדות שתראה בגלות אירוע המיועד לחנך את עצמנו להיות מה שהיינו תמיד: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים.
"ונישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוקי ישענו, ונמצא חן ושכל טוב, בעיני אלוקים ואדם".
יונתן בן שאול בשיא
ימי בין הַמְצָרִים תשס"ו
תמונות:
[1] ר' יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה" 1713- 1793, מגדולי רבניה של פראג.
[2] שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא- יו"ד סימן י'. תשובתו מתחלקת לשני חלקים: בחלק הראשון יש דיון הלכתי בגדרי "בל תשחית" וצער בעלי חיים. בסיומו הוא אומר: "והנה עד כה דיברנו מצד הדין. ואמנם תמה אני מאד על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק (=אלא) בנמרוד ובעשיו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב…משום 'ורחמיו על כל מעשיו'… ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?" ובהמשך: "אומר אני שכל מי שצד חיות כעין העכו"ם,שלא יראה בשמחת לוויתן".
[3] אכמ"ל. אביא רק דוגמא אחת נוספת: אחותו המנוחה של אבא, הביאה לדפוס מחדש את הסידור בנוסח וונציה. היא הקדישה אותו לזכר הוריה, והוסיפה: "אני מעלה את זכרם של הוריי ברגשי נועם וגעגועים. דרכם הייתה לי למופת, והנחתה אותי לאהוב בני אדם סובלים, ולשמוח על היותי בת ישראל".
[4] "הרהורים על צבא, מלחמה ומוסר היהדות" שפורסם בספר "בחבלי מסורת ותמורה", אסופת מאמרים לזכרו של אריה לנג. כיוונים. רחובות. תש"ן.
[5] "מעט מן האור", בעריכת חנן פורת.
[6]מדרש המצוטט בחוגים רבים, הוא המדרש על עדינו העצני, הוא דוד המלך, "שכאשר היה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה את עצמו כעץ". (בבלי מועד קטן דף ט"ז ע"ב). האם נכון לחנך דור על עדינו העצני כמודל לחיקוי? האם לא ראוי יותר "ללמדנו מידת הרחמנות", כדברי הרמב"ן, למנוע את החשש "כי האכזריות תתפשט בנפש האדם"?
[7] עיונים חדשים בספר שמות, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"ג
[8] "לאחר קיביה" – "בטרם", 1953. חזר ונדפס ב"יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", הוצאת שוקן, ירושלים תשל"ה
[9] "משיב מלחמה", הוצאת האידרא רבה, ירושלים תשמ"ג
[10] השווה עם א"א אורבך, "כל המקיים נפש אחת…- גלגולו של נוסח", תרביץ מ, תשל"א, עמ' 268 עד 284.
[11] מתוך "תחכמוני", מאסף מדעי וספרותי, הוצאת אגודת הסטודנטים "תחכמוני" בברן, ברלין תרע"א
[12] מתוך- "מהות היהדות", עמ' __
