fbpx

לפרשת תצווה (זכור) תש"פ

זכור את אשר עשה לך עמלק

לשד"ל, המעמיד במרכז משנתו את החמלה, מצוות מחיית עמלק, וגם מחיית שבעת העממים, מנער ועד זקן, טף ונשים, איננה קלה לעיכול. וכאורה, אין זה רק מעשה חד פעמי, בדורות רחוקים. הרמב"ם , בהלכות מלכים ומלחמותיהם, מגדיר זאת יפה: 'מצות עשה להחרים שבעה עממין, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה'.

אך הוא משלים את ההלכה ואומר: 'וכבר אבד זכרם', ובכך הוא מקל עלינו את העומס של המצווה.

ולגבי עמלק מוסיף הרמב"ם: הוא אומר:
'וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים, כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו'.

אם נשווה זאת לעמלק המודרני, לנאצים ימ"ש, את המצווה של "לא תשכח" אנו מקיימים בשבעים וחמש השנים האחרונות בגופנו ממש. אבל גם בימים הקודרים ביותר, כאשר התגלה גודל הזוועה, איש לא דיבר על נקמה במושגים של 'לא תחיה כל נשמה'.

ושד"ל, מה הוא עושה עם "לא תחיה כל נשמה"?

בספרו "יסודי תורה", מסביר שד"ל שהמצוות נועדו לחנך את האדם, לנהוג בחייו במידת החמלה. אך בהגיעו לפרק כ"ח, הוא מתייחס למחית שבעת העממים ועמלק, ואומר:

הן אמת כי בימים האלה השמדת הגוי כולו מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, הוא מעשה אכזריות אשר כל שומעו תצילנה שתי אוזניו; ואף‑על‑פי‑כן אם בימים האלה היה עומד נביא והיו כל העם מאמינים בו שהוא שליח האל, והיה הנביא ההוא מצווה לאנשי אומה אחת שיקומו על אנשי עיר אחרת המפורסמים לרוע מעשיהם, ויחרימו את הנשים והטף, אין ספק אצלי כי אנשי האומה ההיא לא ישחת לבבם מפני המעשה הזה שיעשו במצוות הנביא, אבל מהיום ההוא ומעלה ייראו יראה גדולה את האל ההוא, ויזהרו מאוד מהעלות עליהם חמתו. וכל שכן בימי קדם, שהיתה השמדת העמים עניין נוהג במלחמות, והיו מבקעים הנשים הרות ומרטשים ומנפצים העוללים אל הסלע, לא היתה מצוות הכרתת הכנענים ועמלק עניין זר כאשר הוא בימינו.

כלומר, יש כאן שילוב של שתי טענות: מחד- המדובר על מוסר של הזמן העתיק, אשר איננו חל על המוסר בימינו. אך מאידך, בסיטואציה שבו יבוא נביא ה', גם בימינו, ויאמר לעם שזו מצוות ה', העם יבצע את ההוראה, אך הדבר לא ישחית את ליבו, שכן זה דבר חיצוני להם, ומצוות האל שיש לקיים.

בהמשך, ינמק זאת שד"ל בנימוק נוסף: כמו רעידת אדמה שבה נהרגים רבים החפים מפשע בגזרת האל, או מגפה המפילה חללים רבים, כך צריך להתייחס למצוות מחית עמלק ושבעת העממים:

ואומנם אם יקומו המתחכמים (המלאים חמלה ורחמים על הרחוקים ועל המתים) ויאמרו: איך ייתכן שיצווה ה' על הריגת הגוי כולו איש ואשה נער וזקן ועוללים ויונקי שדיים שלא חטאו? אף אתה הקהה את שיניהם ואמור להם: וכאשר תרעש הארץ ותחול, ונפלו הבתים על שוכניהם; או דבר כי יהיה בארץ, וחצי יושביה יכרתו ויגוועו: ה' לא ציווה?

נחמה לייבוביץ, המורה הדגולה, בהגיעה לפרשת עמלק, קיבלה את הטענה הזו, האחרונה, כפתרון שלה לקושי הגדול הזה. אני עוד זוכר את השעור שלה, וכיצד השפיעו עלי דבריה, שיש להתייחס למצוות מחיית עמלק כמו למעשה של הטבע, כהחלטה חיצונית לבחירתנו החפשית.

אך יש גם להודות, שקל לנו יותר לעסוק במחיית זכר עמלק, מאשר בהריגתם, שכן "וכבר אבד זכרם". אך הדילמה המוסרית, ממנה לא נימלט.

מעוניינים לקבל למייל שלכם כל שבוע - שד"ל בשבוע? מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם

   
       
   

   

       
   

   

אני מאשר/ת קבלת מיילים
   

   

     
   

פירוש שד״ל לתורה

הוצאה חדשה של פירוש שד"ל לתורה, מבוססת על השוואה בין מספר כתבי יד של תלמידיו, והשוואתם להוצאה המודפסת של הפירוש הראשון, בפדובה שבאיטליה. הפירוש נכתב רבדים רבדים, המציגים בבהירות את ההתפתחות של הפירוש לאורך עשרות השנים בהן לימד שד"ל תורה בבית המדרש לרבנים.
שיטתו הייחודית של שד"ל, גדול חכמי איטליה במאה ה-19, נחשפת בפירושו המקורי לתורה שמהלך בין דבקות במסורת היהודית לפרשנות מודרנית החותרת לאמת מדעית ולרציונאליזם.
"סדרת החומשים שארון הספרים היהודי אינו שלם בלעדיה"