fbpx

על החמלה והשגחה – הקדמה

דרשו חז"ל: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיהו והעמידן על שש…. בא מיכה והעמידן על שלש… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה". (מכות, כ"ג ע"ב).

יש הסוברים כי שד"ל העמיד את כל היהדות על שני יסודות – יסוד החמלה ויסוד ההשגחה – ועליהם השתית את הבנין כולו. עד כמה שאני יכול להבין, זו טעות שאינה לוקחת בחשבון את עבודתו ומחקריו של שד"ל בשטחים שונים, הכוללים פרשנות המקרא, מחקרי לשון, מחקרים על השירה העברית, (בעיקר על ר' יהודה הלוי), ומחקרים על התפילה בישראל (למשל- על מחזור ויטרי, ועל נוסח התפילה של בני רומי).

פירוש הדבר, ששד"ל לא ביקש כעין תמצית של היהדות, על מנת להציג אותה כתופעה שמתרכזת סביב גרעין מונוליטי אחיד; להיפך, הוא הכיר בכך כי היהדות היא ישות מורכבת, המכילה בתוכה גם פולחן, גם פילוסופיה (אף על פי שקשה לקרוא לה בשם כזה, שהוא שם יווני (שיש לה  היסטוריה משלה, חברה משלה, דת משלה), גם חוקים אזרחיים וגם מוסר חברתי מקורי. על פי ההגדרה המקובלת כיום, זה ממש פלורליזם. אין זאת אומרת כי מותר ביהדות לקבל עמדות שסותרות או מתנגדות זו לזו, ולערב אותן זו בזו. בודאי לא זו הייתה כוונתו. אלא עלינו להבין את פעולתו של שד"ל על רקע החברה והתרבות האירופית של ימיו, כלומר במחצית הראשונה של המאה הי"ט.

קודם כל, אנו חייבים להבין כי לא ניתן להגדיר את שד"ל בפשטות כ"יהודי איטלקי". ממלכת איטליה נוסדה רק חמש שנים לפני מותו. הוא עצמו נולד וחי תחת הממשלה האוסטרית. הוא קרא וגם כתב לא רק בעברית ובאיטלקית, אלא גם בצרפתית ובגרמנית. היו לו קשרים הדוקים עם המרכזים ועם האינטליגנציה העברית בכל מרכז אירופה וגם בפולין. אין להבין את המאבק שלו נגד מה שהוא קרא ה"אטיציזמוס" מבלי להתחשב במה שהתרחש בימיו בתחום הנרחב של החברה וההשכלה האירופית. למרות מפלתו הצבאית של נפוליאון, למרות כישלונה של המהפכה הצרפתית ולמרות השתלטותה של "המשפחה הקדושה" על אירופה שלאחר הקונגרס של וינה, התפשטה רוח האילומיניזם וההתלהבות מהמדעים החדשים, בכל רחבי אירופה. היא נעשתה לקניין של השכבות המתקדמות ביותר בספרות, בהגות, ואפילו בפוליטיקה.

ההתלהבות הגיעה עד כדי כך שמתקבל הרושם שבאירופה הופיעה כעין הגות דתית חדשה, דת ה"התקדמות הנאורה". היה רושם שהשכל האנושי רכש כוח עצום, ושהשכל האנושי יוכל בכוחות עצמו להתגבר על כל מכשול, להשיג כל מטרה שהיא, אפילו הנועזת ביותר. משורר איטלקי בינוני, מפורסם מאד בארצו, Vincenzo Monti, כתב שיר נלהב לכבוד הטיסה הראשונה בכדור פורח, בידי מונטגולפייר. ומעניינת היא המסקנה אליה הגיע המשורר: הוא הרים על נס את כישרונותיו של "האדם" ושאל אותו בצורה רטורית: "מה חסר לך עוד? להסיר את סוד המוות, ולשתות את כוס החיים הנצחיים, יחד עם זאוס, עלי שמים".

חוסר האבחנה בין ההישגים המשובחים של המדע והטכניקה, לבין הגבול הבלתי נמנע החוסם את האין-סוף מן ההישגים האלה, זהו ההבדל בין התקדמות המדע, לבין הפיכתו לערך "מוחלט" חדש, או- במילים אחרות-  לדת חדשה, תוך הריסתו בלא יודעין של המדע עצמו. זאת הייתה רוח הדור. נגדה יצא שד"ל למאבק, בהסתמכו על יסודות מסוימים ברוח היהדות, אשר עימה הזדהה בהגותו ובמחקריו.

לכאורה, ההתנגשות הראשונה בין יהדותו של שד"ל ו"רוח הדור" התבטאה בהתחלת פירושו לספר בראשית. התיאוריה הקוסמוגונית המדעית של המאה הי"ט הייתה אמורה לפתור כל מה שכתוב בתורה על מעשה בראשית. או שהיא הייתה מסבירה אותו או שהיא הייתה מבטלת אותו. גם הנתונים  הפליאונטולוגים עליהם נסמך גם דארווין בתורתו, (ספרו On the origin of species by means of natural selection הופיע לראשונה ב–1859), לא התפרשו עם ששת ימי בראשית, והצביעו על זמנים הרבה יותר ארוכים שנדרשו כדי להצדיק את התפתחות החיים החל מיצורים פשוטים מאד עד ימינו, בצורה הדרגתית. כל זה גרם קשיים ואפילו משבר עמוק בין ההשכלה המודרנית וההשקפה הדתית, בעיקר בקרב הכנסיה הקאתולית. את ההדים של המשבר הזה יכולים להרגיש גם כיום, ברגע ששרת החינוך באיטליה חשבה לבטל את הוראת האבולוציה בבתי הספר התיכוניים – ולו על מנת להוכיח את טעויותיה.

גישתו של שד"ל לבעיות האלה הייתה לגמרי אחרת.

הוא טען שהתורה, המקרא, המסורת היהודית כולה אינן מפעל מדעי. הוא סירב להיכנס לויכוח, אבל הוא גם לא ביקש דרך פשרה. הוא טען שהתורה עוסקת במשהו לגמרי שונה ושאת נתוני המדע חייבים לחפש במקום אחר. אל נחשוב שהמדעים המדויקים לא עניינו אותו ושעליהם לא קיבל שד"ל שום חינוך בימי ילדותו ובגרותו. אביו היה בעל מלאכה ובאותו פרק זמן היה גם תלמיד חכם, בקי בתורה, בתלמוד ובקבלה אבל באותו פרק גם במתמטיקה, פיסיקה ואסטרונומיה. שד"ל עצמו ניתח בקפדנות את כתביו של אבן עזרא ובמכתביו כתב הוכחות אלגבריות של כמה משפטים גיאומטריים של איש המדע היהודי הספרדי. אבל הוא סירב עקרונית לערבב בין נושאים ומקצועות שונים מטבעם האחד מן השני. התורה מלמדת אותנו איך להתנהג ביחסים שבין האדם והקדוש ברוך הוא או בין אדם לחברו. התורה משתדלת ללמד אותנו מוסר השכל מסוים ודרכי התנהגות בפולחן ובחיים: היא רוצה לחנך אותנו להתגבר על יצרינו, לשפר את דרכנו על מנת לעשות בחיינו את רצונו של הקב"ה. כל זה נוגע אפילו בשטח הפילוסופיה הטהורה. מעניין שגם הרמב"ם, שנגדו התפלמס שד"ל לא פעם, משום שהוא סירב לבסס או לכל הפחות לקשר את היהדות ועקרונותיה על תכניו הפילוסופיים של אריסטו, שבן-יום יוכלו להתחלף עם פילוסופיה אחרת, קבע בימיו ש"כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה שאין תכליתה מעשה מן המעשים – אין אומרים שם הלכה כפלוני לפי שהוא דבר החוזר על השם יתברך".

לפי שד"ל, אחת המידות שהתורה מנסה להחדיר להכרתנו זאת החֶמלה. עוד הפעם: זאת לא האכסיומה שממנה יורד כל המוסר היהודי כולו. מבנה הגיוני-גיאומטרי כזה בשטח התורה והחינוך היהודי רחוק מאד מרוחו. החמלה איננה רגש ספונטאני, יצר טבוע במהותו הנפשית של בן אדם. החמלה היא, לפי הגותו, מדה שניתן לרכוש אותה במהלך החיים, דרך החינוך, היא שייכת לשטח ה – Bildung הגרמנית, לשטח יצירת המבנה הנפשי של האדם, בעיקר של האדם היהודי. ומה שחשוב ביותר – החמלה אין לה מקביל בתרבויות אחרות, בוודאי לא בתרבות הנוצרית. המלה איננה שם נרדף ל"אהבת הזולת" וגם לא ל"צדקה". יש המתרגמים "אֶמפָטיה". לפי דעתי, מוטב להסביר את המושג בעקיפין, בעזרת משפט שלם. קודם כל, החמלה היא רגש של יחס חיובי כלפי בן אדם או קבוצת בני אדם חלשים או נחשלים. [הנמושות, בשפת הגמרא]. שנית, נובע מן הרגש הזה הדַחַף להגיש עזרה; אבל לא סתם עזרה חד-פעמית, דוגמת "עזוב תעזוב עמו"; המדובר בעזרה שעיקרה לעזור לנחשל לרכוש לעצמו את האמצעים החינוכיים, המקצועיים, אפילו את האמצעים החומריים כדי לבנות לעצמו עמדה חדשה בחייו. אפילו חטא – חומלים עליו במידה בה עוברים על חטאתו, מבינים לחולשתו וגם עוזרים לו לא לשוב ולחטא עוד בעתיד.

כל אלה מסתכמים בביטוי "חמלה".

מה החידוש? אני מוכרח להודות שאין בכך שום חידוש. אבל יש בכך הבדל עמוק בין ההגות היהודית וההגות ה"אטיציסטית", אם להשתמש במונח בו מכנה שד"ל את ההגות ה"חילונית" של אירופה מן המאה הי"ט. דרכו של האטיציסמוס היא להעריך תרבות כלשהי על יסוד הראציונליזם והמידות המדעיות. כל מה שחורג מזה כאילו בטל מן העולם. אחד הקרבנות הראשונים היה המקרא, היות ופסוקים רבים ממנה היו סותרים את המדע הטהור; לא רק מעשה בראשית אלא גם הרבה אחרים כגון "שמש בגבעון דום". ומה שהשתדלו להציל (מעשה הסנה, עשרת המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, ים סוף, המן במדבר וכו') עשו מאמץ להסברה על יסוד הידיעות המדעיות של אותו הדור.

שד"ל התקומם נגד כל אלה, הוא לא הכריז מלחמה נגד המדע, להיפך: אך טען שהתורה בכלל לא הייתה מעוניינת במדע, עסקה בשטח אחר לגמרי, לא לימדה מדעי טבע לפי אסכולה משלה, אלא בקשה לחנך בני אדם לרכישת ערכים מאיכות לגמרי שונה. זאת בדיוק כוונתו כאשר דבר על  חינוך בני אדם לפתח את רגשי החמלה.

בימיו הייתה אמנם אפשרות אחרת במחנה המתנגדים למדע במידה שהוא הופך לדת חדשה, כמו שכבר אירע בימי המהפכה הצרפתית. האפשרות הזאת נקראת "רוןמנטיציזם". זה היה זרם ספרותי וגם פילוסופי ובסופו של דבר – פוליטי. הרומנטיציזם ירד למאבק נגד שלטונו של השכל, הדגיש את חשיבות הרגש הסוחף, ששורשיו בתקופות עתיקות, בימי הגיבורים המיטולוגים – אשר בימיהם השתלט הכוח הגשמי על דרכיהם העקלקלות של המשכילים החלשים. הרומנטיציסטים הרימו על נס את זיגפריד ואת ווטָן, הוא  האליל הלוחם של יערות גרמניה העתיקים. על המסקנות הפוליטיות, על הSturm und Drang- ועל האידיאליזציה של Blut und Boden עד כמה שידוע לי הוא לא התעניין מימיו. ודאי וודאי לא היה עוד הזמן לעסוק בפסיכולוגיה של הנסתר מהשכל או באמנות המודרנית.

מה שחשוב לענייננו זה הצד החיובי של שיטתו של שד"ל.

הוא הקפיד מאד על מוסר היהדות, העוסק ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו – ובחנוך למען ספור היחסים האלה. בסופו של דבר, הוא היה יהודי שומר מצוות, נאמן לעמו ולמסורת שלו, ובכל זאת היה שקוע בעולם ומלואו ובעיקר בעולם ובעיותיו. בכל כתביו, בעבודת ההוראה שלו ואפילו בירושה שעברה ממנו לבניו ולנכדיו אחרי בניו, השתדל שד"ל בראש וראשונה לחזק את התודעה היהודית של תלמידיו ולהראות להם שליהדות יש הרבה ללמד אפילו לאנשי ההשכלה ולשולטים השקועים בגאוותם. יוצא מזה ששד"ל לא הסתייג מדרישת אוניוורסאליסם אבל ביסס אותו דווקא על הכרה יהודית עמוקה ועל כל המסורת של עם ישראל. כדאי לזכור עד כמה הוא התגאה בבנו "אוהב-גר" ( (Filossenoשהפך להיות תלמידו של מונק בפאריז והיה ידוע בתור מזרחן מופלג והלך לעולמו בגיל צעיר ביותר. אבל גם בנו ישעיהו, אבא-של סבא שלי, נוטריקון לפי מלאכתו, היה בקי בתורה ובפרשנים והוציא לאור חלק לא קטן מספריו של שד"ל אחרי מותו.

שד"ל היה יליד טריאסט והתגאה בזה. באיטלקית היה חותם Samuel David Luzzatto Triestino

הוא היה בין מעריצי המושלים האוסטרים מבית האפסבורג, אבל גם כתב מכתבים פרטיים לסופרים איטלקים לתמיכה בתחיית איטליה. הוא חלם על שיבת היהודים לחקלאות ולארץ ישראל (אביו היה יליד כפר בצפון מזרח איטליה וחלק מן המשפחה עסק גם בחקלאות). בעקבות רמזיו באוטוביוגרפיה שלו נסעתי לאזור לאוזיץ בגרמניה, ממנו הגיעה המשפחה לאיטליה, ושם מצאתי את עקבותיהם של היהודים שנמצאו שם כבר במאה הי"ד לספירתם. אולם את מקורו של החותם של משפחתנו לא מצאתי. (המדובר בתרנגול עם שיבולת על רגלו האחת, ירח ושלושה כוכבים בני חמשה קדקודים על ראשו); הוא חקוק על הרבה קברות של בני משפחתנו ושד"ל הזכיר אותו לעיתים קרובות.

הקהילות של טריאסטה ושל פאדובה מתגאות בו, ואוהבות אותי מכיון שהן רואות בי את אחד מיוצאי חלציו. ואני הקטן משתדל ללמוד וללמד – מבלי להשתוות לאבותי ומורי.

עמוס לוצאטו

אדר ב' תשס"ה

מרץ 2005

מעוניינים לקבל למייל שלכם כל שבוע - שד"ל בשבוע? מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם

   
       
   

   

       
   

   

אני מאשר/ת קבלת מיילים
   

   

     
   

פירוש שד״ל לתורה

הוצאה חדשה של פירוש שד"ל לתורה, מבוססת על השוואה בין מספר כתבי יד של תלמידיו, והשוואתם להוצאה המודפסת של הפירוש הראשון, בפדובה שבאיטליה. הפירוש נכתב רבדים רבדים, המציגים בבהירות את ההתפתחות של הפירוש לאורך עשרות השנים בהן לימד שד"ל תורה בבית המדרש לרבנים.
שיטתו הייחודית של שד"ל, גדול חכמי איטליה במאה ה-19, נחשפת בפירושו המקורי לתורה שמהלך בין דבקות במסורת היהודית לפרשנות מודרנית החותרת לאמת מדעית ולרציונאליזם.
"סדרת החומשים שארון הספרים היהודי אינו שלם בלעדיה"