פרשן מן העת החדשה, הרוצה לפרש פסוקי המקרא, יכול להישען על פרשני העבר, או לפלס את דרכו בעצמו. שד"ל עושה זאת בצורה מעניינת מאד: הוא חש עצמו שווה ערך לפרשני העבר, מוכן להתפלמס עימם – לעיתים אף במילים בוטות, כאשר לדעתו הוא אוחז בפירוש המגובש והנכון. ראב"ע סופג לא פעם הערות עוקצניות משד"ל, ואפילו הרמב"ם זוכה לבר פלוגתא שאיננו ירא מהפרש מאות השנים שביניהם.
יוצא דופן הוא רש"י. זה הוא הפרשן האחד והיחיד ששד"ל מקבל את דעתו ללא עוררין. ואפילו אם הוא מעז פעם לחלוק על רש"י- הוא עושה זאת בחמלה ובצניעות וכתלמיד בפני רבו. דוגמא יפה על כך, אנו מוצאים בפרשת האזינו:
(ל"ב, ח') יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל: "ימים רבים היה רחוק בעיני לקבל פירוש רש"י ורז"ל שהציב שבעים אומות כמספר שבעים נפש שירדו למצרים, ועכשיו רואה אנכי כי כל שאר הפירושים הם נגד מליצת הכתוב והפשט אינו אלא כפירוש רש"י. והנה ידוע כי כיון המספרים בענינים רחוקים זה מזה היה דבר חשוב הרבה אצל כל הקדמונים, כגון רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים, וזולתם רבים. והנה קודם שיזכיר מה שעשה ה' לטובת ישראל, ימצאוהו בארץ מדבר וכו' וכו', הקדים ואמר כי ה' חָלָק האומות לשבעים דוקא כנגד שבעים בני יעקב, וזה סימן שישראל חשובים ככל העולם כלו, 'כי חלק ה' עמו'".
ודוק: לא זו בלבד ששד"ל מקבל את פירוש רש"י בחמלה, הוא אפילו מכתיר את כל הפירושים האחרים כאילו הם "נגד מליצת הכתוב".
בפרשות הבאות, נשווה בין גישתו זו לבין גישתו לפרשנים האחרים, ונבליט את ההבדל ביניהם.
יונתן בשיא
