fbpx

על החמלה וההשגחה

על החמלה וההשגחה

שד"ל

על פי תפישתו של שד"ל, התורה כולה מבוססת על שני כללים: החמלה וההשגחה, או בשפתו: רַחֵם וגמול שמים. ספר זה שערך יונתן בשיא כולל כמה חיבורים פרי עטו של שד"ל כשהמרכזי שבהם זה הספר "יסודי תורה" בו הוא מסביר את טעמי מצוות התורה כמכוונות לשתי תכליות אלה.
תפיסתו של שד"ל מציגה את החמלה כרגש הבסיסי שפועם באדם מיום לידתו, ותפקידן של המצוות לחזק אותו, מתוך ההבנה שהחמלה היא לא רק לאנשים שקרובים אליך, אלא גם לכל האנשים האחרים, ואף על בעלי החיים. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
חיבור זה ששד"ל כינה אותו "מבחר פרי יגיעי" פורש בפנינו את עיקרי המוסר היהודי והאנושי שהנחילה יהדות איטליה לבניה - תפישה מקורית, פלורליסטית ומקיפה, תפישה שיש לה השלכה רבה על חיינו, כאן ועכשיו.

תגובות... תגובות...

מירון ח. אייזקסון | פורסם בהארץ

בולטות בדרכו ההגותית והספרותית רדיפת האמת, רגישות רבה ותחושת מאבק בסטיות אמוניות ומוסריות. עמדותיו אלה של שד"ל מקרבות אותו מאוד לימינו ושימשו בוודאי זרז מוצדק להוצאתו של הספר עתה. אנו זוכים כאן במפגש עם הוגה אותנטי ואמיץ, המחויב בכל נפשו לתורת ישראל מתוך רוח מתונה וחן איטלקי.

נחמיה רפל | פורסם בעמודים

מה היה המניע להוצאת הספר? שד"ל אינו נלאה מלענות לשאלה זאת: הוא כתב את דעתו על "מוסר היהדות" מכיוון שראה סכנה קיומית ליהדות בהתפשטות שיטות פילוסופיות מבית מדרשם של הרמב"ם, שפינוזה, היגל ואחרים. הוא ראה את הדור הצעיר נוטש את "מוסר אביך ותורת אמך", וסבר שהרעיונות הפילוסופיים המוּטְעִים הם האשמים בכך. כעשרים שנה לאחר שכתב את הדברים ולא הצליח להוציאם לאור, עושה שד"ל ניסיון נוסף להדפיסם, ושוב הוא מסביר את האכזבה מהמדע וההשכלה, ואת הצורך בפרסום מאמרו: "מתי נראו בעולם מציאות (= המצאות) גדולות כאשר בדור הזה? האם אחרי כל אלה נתמעטו המלחמות, הרציחות, הגניבות, העניות והדלות, והתחלואים, והקנאה והשנאה והנאנחים, והנאנקים, והמתים בלא עִתם?" (עמ' 35).

שמעון שורק

מאז מותו של הגרי"ד סולוביצ'יק ושל פרופ' ליבוביץ חסרים קולות ברורים שיקראו תיגר על המוסכמות הדתיות המוסריות של הציבור הציוני הדתי בארץ. אני שומע קול כזה מכיוונו של הרב הראשי של בריטניה- הרב ד"ר יונתן סאקס. מסופר בשם החפץ חיים שהתנגד להוצאת ספרים חדשים ולא נתן להם הסכמות, בטענה שהאיסור לכתוב תורה שבעל פה, "שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם", הותר רק לצורך פיקוח נפש רוחני, עקב שכחת התושב"ע בימי החורבן. אין לי ספק שפרסום הספר, במצבנו היום, יוכל להיחשב ככזה.

מתוך אחרית הדבר לספר

יונתן בשיא

כל ימי מתחבט אני בשאלת המוסר היהודי : האם יש דבר הקרוי "מוסר יהודי"? או שמא, כדברי ישעיהו ליבוביץ, יש מוסר אנושי, שאנחנו כיהודים "מתהדרים" בו? ואם יש מוסר יהודי, האם הוא נובע מהכוונת התורה, או שמא נובע הוא מניסיונם של דורות דורות של יהודים, שהיו בגלות?
אחד הזיכרונות העמוקים ביותר שיש לי מאבי ז"ל, הוא מעשה שקרה לי בהיותי כבן 16. באתי הביתה וסיפרתי בגאווה על כך שיצאנו לצוד נוטריות בבריכות הדגים באמצעות רובים, ועל ההצלחות שהיו לנו. אבי קרא לי אליו, ואמר לי: אם הציד הוא לצרכי העבודה, למנוע את נזקי הנוטריות לבריכות הדגים- ניחא. אבל אם אתה עושה זאת לשם הנאה, זכור: אתה עושה מעשה לא יהודי! יהודים אינם צדים להנאתם, משום "ורחמיו על כל מעשיו". את הלקח מדבריו של אבי נצרתי בליבי והם שימשו לי כמוטו לכל חיי הבוגרים. המפגשים התכופים שלי עם יהדות איטליה לימדוני שלא היה זה היוצא מן הכלל: זו היתה דרכה של יהדות איטליה, יהדות של יופי פנימי וחיצוני, של עזרה לזולת הסובל והמך, של צדקה ושל חמלה..
בשעתו עסקתי בנושא המוסר היהודי בהרחבה. אך השנים החולפות, מחדדות שוב ושוב את השאלה הקשה: האם דווקא הווייתנו כעם היושב על אדמתו ואדון לגורלו, עלולה להקהות את רגש החמלה שכל כך אפיין אותנו – "רחמניים, ביישנים וגומלי חסדים"? נחמה לייבוביץ, בהקדמה לספר שמות מתלבטת – בעקבות חז"ל – בשאלה האם הגלות היא עונש על חטא, חטא ההתבוללות בגויים וההליכה בדרכיהם, או שמא טעמה של הגלות איננה עונש, כי אם חינוך. אומרת נחמה: "בתורה מנומקות המצוות המגינות על העבד בהזכרת החוויה הממשית אשר עברה על האומה עצמה והיא חרותה על לוח לבם, חווית עבדותם והשפלתם. אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחמס ולגזל ולשלטון האדם באדם לרע לו. דבריה של נחמה לייבוביץ, נותנים משמעות חדשה, משמעות אחרת, משמעות חינוכית, לגלות ולגאולה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לא רק במשמעות של המצווה לזכור את היציאה עצמה, אלא אף לְשַמר את זיכרונות העבדות. זיכרונה של הגלות. כי אוי לו למי שלא יזכור!

הקדמה לספר - פרופ' עמוס לוצאטו (אדר ב' תשס"ה מרץ 2005)

דרשו חז"ל: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש.... בא מיכה והעמידן על שלש... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה". (מכות, כ"ג ע"ב).
יש הסוברים כי שד"ל העמיד את כל היהדות על שני יסודות - יסוד החמלה ויסוד ההשגחה - ועליהם השתית את הבנין כולו. עד כמה שאני יכול להבין, זו טעות שאינה לוקחת בחשבון את עבודתו ומחקריו של שד"ל בשטחים שונים, הכוללים פרשנות המקרא, מחקרי לשון, מחקרים על השירה העברית, (בעיקר על ר' יהודה הלוי), ומחקרים על התפילה בישראל (למשל- על מחזור ויטרי, ועל נוסח התפילה של בני רומי).
פירוש הדבר, ששד"ל לא ביקש כעין תמצית של היהדות, על מנת להציג אותה כתופעה שמתרכזת סביב גרעין מונוליטי אחיד; להיפך, הוא הכיר בכך כי היהדות היא ישות מורכבת, המכילה בתוכה גם פולחן, גם פילוסופיה (אף על פי שקשה לקרוא לה בשם כזה, שהוא שם יווני(, שיש לה היסטוריה משלה, חברה משלה, דת משלה), גם חוקים אזרחיים וגם מוסר חברתי מקורי. על פי ההגדרה המקובלת כיום, זה ממש פלורליזם. אין זאת אומרת כי מותר ביהדות לקבל עמדות שסותרות או מתנגדות זו לזו, ולערב אותן זו בזו. בודאי לא זו הייתה כוונתו. אלא עלינו להבין את פעולתו של שד"ל על רקע החברה והתרבות האירופית של ימיו, כלומר במחצית הראשונה של המאה הי"ט.
קודם כל, אנו חייבים להבין כי לא ניתן להגדיר את שד"ל בפשטות כ"יהודי איטלקי". ממלכת איטליה נוסדה רק חמש שנים לפני מותו. הוא עצמו נולד וחי תחת הממשלה האוסטרית. הוא קרא וגם כתב לא רק בעברית ובאיטלקית, אלא גם בצרפתית ובגרמנית. היו לו קשרים הדוקים עם המרכזים ועם האינטליגנציה העברית בכל מרכז אירופה וגם בפולין. אין להבין את המאבק שלו נגד מה שהוא קרא ה"אטיציזמוס" מבלי להתחשב במה שהתרחש בימיו בתחום הנרחב של החברה וההשכלה האירופית. למרות מפלתו הצבאית של נפוליאון, למרות כישלונה של המהפכה הצרפתית ולמרות השתלטותה של "המשפחה הקדושה" על אירופה שלאחר הקונגרס של וינה, התפשטה רוח האילומיניזם וההתלהבות מהמדעים החדשים, בכל רחבי אירופה. היא נעשתה לקניין של השכבות המתקדמות ביותר בספרות, בהגות, ואפילו בפוליטיקה.
ההתלהבות הגיעה עד כדי כך שמתקבל הרושם שבאירופה הופיעה כעין הגות דתית חדשה, דת ה"התקדמות הנאורה". היה רושם שהשכל האנושי רכש כוח עצום, ושהשכל האנושי יוכל בכוחות עצמו להתגבר על כל מכשול, להשיג כל מטרה שהיא, אפילו הנועזת ביותר. משורר איטלקי בינוני, מפורסם מאד בארצו, Vincenzo Monti, כתב שיר נלהב לכבוד הטיסה הראשונה בכדור פורח, בידי מונטגולפייר. ומעניינת היא המסקנה אליה הגיע המשורר: הוא הרים על נס את כישרונותיו של "האדם" ושאל אותו בצורה רטורית: "מה חסר לך עוד? להסיר את סוד המוות, ולשתות את כוס החיים הנצחיים, יחד עם זאוס, עלי שמים".
חוסר האבחנה בין ההישגים המשובחים של המדע והטכניקה, לבין הגבול הבלתי נמנע החוסם את האין-סוף מן ההישגים האלה, זהו ההבדל בין התקדמות המדע, לבין הפיכתו לערך "מוחלט" חדש, או- במילים אחרות- לדת חדשה, תוך הריסתו בלא יודעין של המדע עצמו. זאת הייתה רוח הדור. נגדה יצא שד"ל למאבק, בהסתמכו על יסודות מסוימים ברוח היהדות, אשר עימה הזדהה בהגותו ובמחקריו.
לכאורה, ההתנגשות הראשונה בין יהדותו של שד"ל ו"רוח הדור" התבטאה בהתחלת פירושו לספר בראשית. התיאוריה הקוסמוגונית המדעית של המאה הי"ט הייתה אמורה לפתור כל מה שכתוב בתורה על מעשה בראשית. או שהיא הייתה מסבירה אותו או שהיא הייתה מבטלת אותו. גם הנתונים הפליאונטולוגים עליהם נסמך גם דארווין בתורתו, (ספרו On the origin of species by means of natural selection הופיע לראשונה ב–1859), לא התפרשו עם ששת ימי בראשית, והצביעו על זמנים הרבה יותר ארוכים שנדרשו כדי להצדיק את התפתחות החיים החל מיצורים פשוטים מאד עד ימינו, בצורה הדרגתית. כל זה גרם קשיים ואפילו משבר עמוק בין ההשכלה המודרנית וההשקפה הדתית, בעיקר בקרב הכנסיה הקאתולית.את ההדים של המשבר הזה יכולים להרגיש גם כיום, ברגע ששרת החינוך באיטליה חשבה לבטל את הוראת האבולוציה בבתי הספר התיכוניים – ולו על מנת להוכיח את טעויותיה.
גישתו של שד"ל לבעיות האלה הייתה לגמרי אחרת. הוא טען שהתורה, המקרא, המסורת היהודית כולה אינן מפעל מדעי. הוא סירב להיכנס לויכוח, אבל הוא גם לא ביקש דרך פשרה. הוא טען שהתורה עוסקת במשהו לגמרי שונה ושאת נתוני המדע חייבים לחפש במקום אחר. אל נחשוב שהמדעים המדויקים לא עניינו אותו ושעליהם לא קיבל שד"ל שום חינוך בימי ילדותו ובגרותו. אביו היה בעל מלאכה ובאותו פרק זמן היה גם תלמיד חכם, בקי בתורה, בתלמוד ובקבלה אבל באותו פרק גם במתמטיקה, פיסיקה ואסטרונומיה. שד"ל עצמו ניתח בקפדנות את כתביו של אבן עזרא ובמכתביו כתב הוכחות אלגבריות של כמה משפטים גיאומטריים של איש המדע היהודי הספרדי. אבל הוא סירב עקרונית לערבב בין נושאים ומקצועות שונים מטבעם האחד מן השני. התורה מלמדת אותנו איך להתנהג ביחסים שבין האדם והקדוש ברוך הוא או בין אדם לחברו. התורה משתדלת ללמד אותנו מוסר השכל מסוים ודרכי התנהגות בפולחן ובחיים: היא רוצה לחנך אותנו להתגבר על יצרינו, לשפר את דרכנו על מנת לעשות בחיינו את רצונו של הקב"ה. כל זה נוגע אפילו בשטח הפילוסופיה הטהורה. מעניין שגם הרמב"ם, שנגדו התפלמס שד"ל לא פעם, משום שהוא סירב לבסס או לכל הפחות לקשר את היהדות ועקרונותיה על תכניו הפילוסופיים של אריסטו, שבן-יום יוכלו להתחלף עם פילוסופיה אחרת, קבע בימיו ש"כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה שאין תכליתה מעשה מן המעשים – אין אומרים שם הלכה כפלוני לפי שהוא דבר החוזר על השם יתברך".
לפי שד"ל, אחת המידות שהתורה מנסה להחדיר להכרתנו זאת החֶמלה. עוד הפעם: זאת לא האכסיומה שממנה יורד כל המוסר היהודי כולו. מבנה הגיוני-גיאומטרי כזה בשטח התורה והחינוך היהודי רחוק מאד מרוחו. החמלה איננה רגש ספונטאני, יצר טבוע במהותו הנפשית של בן אדם. החמלה היא, לפי הגותו, מדה שניתן לרכוש אותה במהלך החיים, דרך החינוך, היא שייכת לשטח ה – Bildung הגרמנית, לשטח יצירת המבנה הנפשי של האדם, בעיקר של האדם היהודי. ומה שחשוב ביותר – החמלה אין לה מקביל בתרבויות אחרות, בוודאי לא בתרבות הנוצרית. המלה איננה שם נרדף ל"אהבת הזולת" וגם לא ל"צדקה". יש המתרגמים "אֶמפָטיה". לפי דעתי, מוטב להסביר את המושג בעקיפין, בעזרת משפט שלם. קודם כל, החמלה היא רגש של יחס חיובי כלפי בן אדם או קבוצת בני אדם חלשים או נחשלים. [הנמושות, בשפת הגמרא]. שנית, נובע מן הרגש הזה הדַחַף להגיש עזרה; אבל לא סתם עזרה חד-פעמית, דוגמת "עזוב תעזוב עמו"; המדובר בעזרה שעיקרה לעזור לנחשל לרכוש לעצמו את האמצעים החינוכיים, המקצועיים, אפילו את האמצעים החומריים כדי לבנות לעצמו עמדה חדשה בחייו. אפילו חטא – חומלים עליו במידה בה עוברים על חטאתו, מבינים לחולשתו וגם עוזרים לו לא לשוב ולחטא עוד בעתיד.
כל אלה מסתכמים בביטוי "חמלה". מה החידוש? אני מוכרח להודות שאין בכך שום חידוש. אבל יש בכך הבדל עמוק בין ההגות היהודית וההגות ה"אטיציסטית", אם להשתמש במונח בו מכנה שד"ל את ההגות ה"חילונית" של אירופה מן המאה הי"ט. דרכו של האטיציסמוס היא להעריך תרבות כלשהי על יסוד הראציונליזם והמידות המדעיות. כל מה שחורג מזה כאילו בטל מן העולם. אחד הקרבנות הראשונים היה המקרא, היות ופסוקים רבים ממנה היו סותרים את המדע הטהור; לא רק מעשה בראשית אלא גם הרבה אחרים כגון "שמש בגבעון דום". ומה שהשתדלו להציל (מעשה הסנה, עשרת המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, ים סוף, המן במדבר וכו') עשו מאמץ להסברה על יסוד הידיעות המדעיות של אותו הדור.
שד"ל התקומם נגד כל אלה, הוא לא הכריז מלחמה נגד המדע, להיפך: אך טען שהתורה בכלל לא הייתה מעוניינת במדע, עסקה בשטח אחר לגמרי, לא לימדה מדעי טבע לפי אסכולה משלה, אלא בקשה לחנך בני אדם לרכישת ערכים מאיכות לגמרי שונה. זאת בדיוק כוונתו כאשר דבר על חינוך בני אדם לפתח את רגשי החמלה.
בימיו הייתה אמנם אפשרות אחרת במחנה המתנגדים למדע במידה שהוא הופך לדת חדשה, כמו שכבר אירע בימי המהפכה הצרפתית. האפשרות הזאת נקראת "רוןמנטיציזם". זה היה זרם ספרותי וגם פילוסופי ובסופו של דבר – פוליטי. הרומנטיציזם ירד למאבק נגד שלטונו של השכל, הדגיש את חשיבות הרגש הסוחף, ששורשיו בתקופות עתיקות, בימי הגיבורים המיטולוגים – אשר בימיהם השתלט הכוח הגשמי על דרכיהם העקלקלות של המשכילים החלשים. הרומנטיציסטים הרימו על נס את זיגפריד ואת ווטָן, הוא האליל הלוחם של יערות גרמניה העתיקים. על המסקנות הפוליטיות, על הSturm und Drang- ועל האידיאליזציה של Blut und Boden עד כמה שידוע לי הוא לא התעניין מימיו. ודאי וודאי לא היה עוד הזמן לעסוק בפסיכולוגיה של הנסתר מהשכל או באמנות המודרנית.
מה שחשוב לענייננו זה הצד החיובי של שיטתו של שד"ל. הוא הקפיד מאד על מוסר היהדות, העוסק ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו – ובחנוך למען ספור היחסים האלה. בסופו של דבר, הוא היה יהודי שומר מצוות, נאמן לעמו ולמסורת שלו, ובכל זאת היה שקוע בעולם ומלואו ובעיקר בעולם ובעיותיו. בכל כתביו, בעבודת ההוראה שלו ואפילו בירושה שעברה ממנו לבניו ולנכדיו אחרי בניו, השתדל שד"ל בראש וראשונה לחזק את התודעה היהודית של תלמידיו ולהראות להם שליהדות יש הרבה ללמד אפילו לאנשי ההשכלה ולשולטים השקועים בגאוותם. יוצא מזה ששד"ל לא הסתייג מדרישת אוניוורסאליסם אבל ביסס אותו דווקא על הכרה יהודית עמוקה ועל כל המסורת של עם ישראל. כדאי לזכור עד כמה הוא התגאה בבנו "אוהב-גר" ( (Filosseno שהפך להיות תלמידו של מונק בפאריז והיה ידוע בתור מזרחן מופלג והלך לעולמו בגיל צעיר ביותר. אבל גם בנו ישעיהו, אבא-של סבא שלי, נוטריקון לפי מלאכתו, היה בקי בתורה ובפרשנים והוציא לאור חלק לא קטן מספריו של שד"ל אחרי מותו.
שד"ל היה יליד טריאסט והתגאה בזה. באיטלקית היה חותם Samuel David Luzzatto Triestino הוא היה בין מעריצי המושלים האוסטרים מבית האפסבורג, אבל גם כתב מכתבים פרטיים לסופרים איטלקים לתמיכה בתחיית איטליה. הוא חלם על שיבת היהודים לחקלאות ולארץ ישראל (אביו היה יליד כפר בצפון מזרח איטליה וחלק מן המשפחה עסק גם בחקלאות). בעקבות רמזיו באוטוביוגרפיה שלו נסעתי לאזור לאוזיץ בגרמניה, ממנו הגיעה המשפחה לאיטליה, ושם מצאתי את עקבותיהם של היהודים שנמצאו שם כבר במאה הי"ד לספירתם. אולם את מקורו של החותם של משפחתנו לא מצאתי. (המדובר בתרנגול עם שיבולת על רגלו האחת, ירח ושלושה כוכבים בני חמשה קדקודים על ראשו); הוא חקוק על הרבה קברות של בני משפחתנו ושד"ל הזכיר אותו לעיתים קרובות.
הקהילות של טריאסטה ושל פאדובה מתגאות בו, ואוהבות אותי מכיון שהן רואות בי את אחד מיוצאי חלציו. ואני הקטן משתדל ללמוד וללמד – מבלי להשתוות לאבותי ומורי.
(פרופ' עמוס לוצאטו – יליד 1928. מתגורר בונציה, איטליה. רופא. נשיא איגוד קהילות איטליה. הנכד של הנכד של שד"ל. (נין של ישעיהו לוצאטו).

ישראל רחמנים הם - מירון ח. איזקסון (ביקורת ב'הארץ' ספרים)

רגש החמלה הוא העומד בבסיס הגותו של שד"ל, והוא בעיניו יסוד יסודות תורת משה. רק החמלה מביאה את האדם לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, והיא מצויה בטבעו של כל אדם - גם אם במידות שונות


שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) נולד ב-1800 בטריאסט שבצפון איטליה, אזור שאופיין בסובלנות יחסית כלפי היהודים, ופעל בעיר פאדובה עד מותו ב-1865. אפרים חמיאל מציין בהקדמתו לספר את ייחודם של יהודי איטליה, שכבר מימי הרנסאנס לא ראו סתירה בין שמרנות דתית מסורתית לבין לימודי חול כחשבון ולטינית. שד"ל עסק בין השאר בדקדוק ובלשון העברית, כתב שירה והתעניין בספרי מוסר ופילוסופיה. הוא תירגם את סידור התפילה לאיטלקית והוציא לאור ב-1825 את שיריו בכתב העת של תנועת ההשכלה, "בכורי העתים". חיבוריו החשובים נכתבו במהלך עבודתו בבית המדרש לרבנים בפאדובה, ביניהם פירושו לחומש ולכמה מספרי הנביאים. שד"ל עבר אסונות משפחתיים, ביניהם אובדן אחדים מילדיו ואשתו הראשונה. הוא חש קרבה מיוחדת לרבי יהודה הלוי, לאליהו הנביא ולדקדקן והפרשן מנחם בן-סרוק. בולטות בדרכו ההגותית והספרותית רדיפת האמת, רגישות רבה ותחושת מאבק בסטיות אמוניות ומוסריות. עמדותיו אלה של שד"ל מקרבות אותו מאוד לימינו ושימשו בוודאי זרז מוצדק להוצאתו של הספר עתה.

כבר בתחילת יצירתו פונה שד"ל לאבחון יסודות היהדות. הוא מונה את עיקרי אמונת אברהם אבינו וממשיכיו, ואז קובע ש"הדת הזאת היתה דיה לבני ישראל כל זמן שלא היו אלא משפחה אחת, אך כאשר נהיו לגוי גדול (...) ראה ה' כי צריכים היו לתורות ולמשפטים".

ומהם שלושת יסודות תורת משה, לשיטתו של שד"ל? "היסוד הראשון, והוא האמצעי המיוחד לתיקון המידות, הוא החמלה (...) והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר..." (עמ' 40-41). כיוון שבמצבי לחץ או מצוקה חומל האדם על עצמו יותר מאשר על זולתו, הוסיף הבורא לתיקון המידות יסוד אחר: תקוות השכר ויראת העונש. "והנה היסוד השני לתורת משה, והוא אמצעי להשגת שתי התכליות יחדיו, תיקון המידות ושמירת הדת, הוא אמונת ההשגחה והשכר והעונש מאת האלוהים" (עמ' 53). לשיטתו של שד"ל, התורה לא ציוותה על האמונה, כי כבר היו ישראל מאמינים מאז אברהם אבינו, וממילא ציווי על אמונה אינו מועיל. עם זאת, יסוד השכר והעונש מועיל גם בעניין זה. והיסוד השלישי לתורת משה הוא "אמונת היות ישראל העם בחר בו השם להיות לו לעם סגולה, ושהוא כרת ברית עם אבותם לא תופר לעולמים" (עמ' 61).

נדמה שמבין שלושת היסודות המנויים לעיל, יסוד החמלה הוא המאפיין ביותר את הגותו של שד"ל. באמצעותו הוא מבקר את חכמי יוון והפילוסופים ההולכים בעקבותם, אשר חתרו לייסד את תיקון המידות על עיקרים אחרים. הסברים חלופיים הנוגעים לטוב המדומה מול הטוב הממשי, לתועלת החברה, לכבוד האישי ואפילו מי שחתר לבסס את המידות הרצויות על השכל האנושי, כל אלה אינם מקובלים על שד"ל. לשיטתו, הרגשת החמלה היא המצויה באמת, אם כי במידות שונות, בטבעו של כל אדם. "ואין ספק כי גם האנשים הנראים אכזרים ביותר הם גם כן לפעמים חומלים ומרחמים". ככל שנחזק את רגש החמלה בילד המתחנך, כך יגבר הסיכוי לגדלו כאיש ישר ורחמן.

שד"ל מזכיר במאמרו מצוות רבות מהתורה כדי להוכיח את יסוד החמלה שבהן. החל בעובדה שמיד לאחר מתן תורה המצווה הראשונה המוזכרת בפרשת "משפטים" נוגעת לשחרור העבד העברי ולהתנהגות הגונה ביחס לעבד הכנעני, ועד לניתוח הקורבנות לפרטיהם מתוך זווית של איסור מעשי אכזריות.

מגמה זו נמשכת גם כאשר שד"ל מפרט את היסוד השני (השכר והעונש), כולל ביחס לעמי כנען, "להודיע כי הגויים ההם לא ייכרתו אלא מפני רשעתם, וקודם שתתמלא סאתם לא יוכלו בני ישראל לקחת את ארצם מידם" (עמ' 57). לדעתו, בדרך זו נקלטה בנפשם של בני ישראל התובנה שהעמים ההם נתחייבו כליה מפני תועבותיהם, וכי בכך פעל ישראל כשלוחו של הבורא.

בנוגע ליסוד השלישי (בחירת ישראל) מדגיש שד"ל את היחס הבסיסי החיובי לכל אדם. אדם אינו נשפט על אמונתו אלא על מעשיו, וממילא ריבוי המצוות בישראל משפיע על דרגתו הרוחנית. "ואולם, עם כל מה שחזקה התורה האמונה הזאת, היות ישראל עם סגולה, ועם כל מה שהרחיקה אותם מהתערב עם הגויים עובדי אלילים, מעולם לא הבדילה התורה בין העברי והנוכרי בשום דבר ממה שמשפטי הצדק והיושר מחייבים כל אדם לחברו" (עמ' 64).

מעניין לציין, שלמרות מכמה הבדלים עקרוניים בין שיטת הרמב"ם לשיטת שד"ל, ניתן בחלק מטעמי המצוות המובאים על ידי שד"ל למצוא דמיון בין השניים. הדבר בולט ביחס לאיסורים ששניהם מסבירים אותם בהתרחקות מהנוהגים של עובדי האלילים, כמו איסורי כלאיים ושעטנז. עם זאת, המוטיבציה של שד"ל בהצגת עמדותיו שונה לגמרי. המפגש העיקרי שלו אינו בין תורת ישראל לפילוסופיה היוונית, אלא בין איטליה הצפונית (הנמצאת בהשפעת הקיסרות ההבסבורגית האוסטרית ובאווירה של אמנציפציה) לבין עולמו היהודי. בפרקים נוספים מכתבי שד"ל המובאים בספר הוא מדגיש כי "אין היהדות נושא לשנאה, אינה נרדפת, רק ממעטים להכירה ולהוקירה; וזאת לא רק בין מי שנולדו בחיק דת אחרת, אלא אף בקרב יהודים רבים (...) ורק על מנת לספק במידת האפשרות רצון זה, ובתקווה שאוכל לשרת את האמת, אני ניגש לעבודה זו" (עמ' 88).

גם בפרקים הנוספים מוליך רגש החמלה את הגותו, אם כי תוך אזהרה שחמלה ביחס לפושעים היא מסוכנת ביותר. לשד"ל חשוב גם להדגיש, שארץ ישראל עומדת בראש המאוויים של העם, בהתאם לנבואות, אך התקווה היא דתית ולא מדינית. הקמת ממלכה יהודית בארץ בחסות המעצמות אינה מימוש החלום, והגאולה צריכה להיות כוללת ותוך כדי שלום עולמי וחידוש רוח הגזע האנושי. עד אז מולדת היהודים היא מקום מושבם הנוכחי.

בספר מובאת אחרית דבר של יונתן בשיא, שהביאו לדפוס. לגבי בשיא, יש כאן עניין אישי-משפחתי מובהק. שד"ל הוא נציג אותנטי ומרשים של יהדות איטליה. הוריו של בשיא נולדו שניהם בקרבת העיר פאדובה שבה חי ופעל שד"ל, בת דודו נשואה לנכדו של שד"ל ובן משפחתו, הרב יצחק פארדו, היה תלמידו המובהק. ואולם ברור שמעבר לכך מוצא בשיא גם קרבה רגשית ורעיונית רבה עם שד"ל. יהדות של חמלה ורחמנות כלפי כל אדם, תפיסת מוסר המנסה לפתח תורת מידות יהודית בצד עולם המצוות (בניגוד לדעתו של ישעיהו ליבוביץ' אשר אינו מקבל עולם "חוץ-מצוותי" ביהדות), רתיעה מתחושות של נקם - בכל אלה מוצא בשיא קרבה אישית-רגשית וחשיבות רבה להלוך הרוח הרצוי במדינת ישראל. ברור גם - מעבר לכל השקפה אישית - שאנו זוכים כאן במפגש עם הוגה אותנטי ואמיץ, המחויב בכל נפשו לתורת ישראל מתוך רוח מתונה וחן איטלקי.