על החמלה וההשגחה, שמואל דוד לוצאטו, הביא לדפוס: יונתן בשיא, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תל-אביב 2008. 175 עמ'.

ארבעה שותפים לספר שלפנינו, והמעניין ביותר עבורנו הוא האחרון, המביא לבית הדפוס, חברנו יונתן בשיא. אך נפתח לפי סדר הופעת השותפים בספר: הראשון הוא פרופ' עמוס לוצאטו, איש ונציה, נכד נכדו של שד"ל, שלכבודו מקדיש יונתן את הספר. במילים קצרות מתארת ההקדשה את דמותו, שהיא מרתקת בדמיונה לדמותם של יוצאי יהדות איטליה שאנו מכירים היטב מתוקף היותם חברים בקיבוצינו. וכך נאמר בהקדשה על פרופ' לוצאטו: רופא, נשיא קהילות איטליה, בקיא בכל פינות ארון הספרים היהודי, ואשר גם בשנתו השמונים ממשיך ללמוד וללמד, וכל הליכותיו מעידות עליו כי ספג לקרבו את רוחה של יהדות איטליה, שהמוסר שלה התבסס על – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". עוד נחזור לאותיות המודגשות.

בהקדמה קצרה לספר, שחיבר פרופ' עמוס לוצאטו, הוא עומד על עבודתו של שד"ל על רקע תקופתו. לוצאטו נותן את תשובתו לשאלה המעסיקה את המחקר גם כיום: כיצד נוצרה ביהדות איטליה, ורק ביהדות איטליה, המזיגה הייחודית בין תרבות העולם המערבי והישגיו המדעיים, לבין המסורת היהודית-תורנית? מדוע התפתחה בהונגריה הסמוכה מחלוקת אדירה בין הניאולוגים (= הרפורמים) לבין האורתודוכסים, ואילו באיטליה היתה מקובלת השכלה משולבת של ד"ר ושל רב?! מה גרם ליהדות מזרח אירופה להסתגר בתוך ד' אמותיו של בית המדרש, ובה בשעה יהדות איטליה נפתחה אל האמנות שבהיכלות והיופי שבטבע?

השותף השני לספר הוא ד"ר אפרים חמיאל, שתרם לספר שני מאמרים, שבנקודות אחדות הם חוזרים על עצמם: המאמר "שד"ל – ביוגרפיה וקווים לדמותו, זמנו ומקומו" מופיע בתחילת הספר, וחותם את הספר המאמר "הגותו של שד"ל ותורת המוסר שלו". חמיאל מציג בהרחבה ובעומק את מכלול יצירתו של שד"ל, שבעטייה הוכתר בתואר "מאבות חכמת ישראל", והקורא מתרשם מדמותו הייחודית, שהיתה חדורה אהבת תורה ויראת שמים מחד, ומאידך מוּדעת להישגי המדע ופתוחה למרחבי התרבות הכללית. גם חמיאל מתעכב על ייחודם של יהודי איטליה "שלא ראו סתירה בין שמרנות דתית מסורתית לבין שילוב של לימודי חול ניטרליים כמו חשבון, לטינית, מוסיקה, ציור ואפילו מחול בתוכנית הלימודים. לא היתה זו סטייה ליברלית לעבר התבוללות וגם לא סימן לרצון הגויים לקרב את היהודים. זו היתה דרך המלך בעיניהם של היהודים ורבניהם האדוקים באיטליה …" (עמ' 20).

הישגיו של שד"ל בולטים על רקע האסונות האישיים שפקדו אותו: "בנו החוקר המוכשר אוהב-גר מת בדמי ימיו בגיל 24. בתו מלכה נפטרה בגיל 18. אשתו הראשונה נפטרה אחרי שנים של מחלת נפש דיכאונית, שירדה עליה אחרי מותו של בנם ישעיה בן 14 חודש. אחד מבניו מאשתו השנייה, אחותה של אשתו הראשונה, נפטר בגיל 7" (עמ' 24). שד"ל חי חיי עוני ומחסור, והוא מעיד על עצמו: "הייתי שלא ברצוני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" (ע' 34). שד"ל שנולד ב- 1800, נפטר בגיל 65, כשהוא משאיר אחריו ירושה רוחנית ענֵפה בפרשנות המקרא, בפילוסופיה, בשירה, ובחקר הלשון, ההיסטוריה והספרות.

על המאמר "יסודי התורה", הראשון והגדול מבין ארבעה מאמרים שבספר, מעיד שד"ל שהוא "מבחר פרי יגיעי" (עמ' 32), "ולבבי שמח בו כעל כל הון יקר ונעים" (עמ' 151), ומכאן ברורה מרכזיותו בכל הגותו של שד"ל. במאמר זה מעמיד שד"ל את דעתו בדבר "יסודי התורה" מול עמדת הרמב"ם וסיעתו, הסוברים ש"לפי שכלו האדם מושגח, ואחר השכל נמשכת ההשגחה, ולפי רוב השכל כן תרבה ההצלחה". לעומתו אומר שד"ל: "ואז מדי הגותי בספר התורה ובכל ספרי ירושת קהלת יעקב, ראיתי כי כולם אבן פינתם לחזק בלב האדם מידת החמלה והאהבה, ולהרחיק הביטחון בכוחנו ועוצם ידינו, ולתלות ביטחוננו בהשגחת האל, הנמשכת לא אחר התבונה, אלא אחר הצדקה והחסד ותמימות הלב" (עמ' 33). בשתי המילים, "החמלה וההשגחה", מקופלת לדעתו של שד"ל תמצית היהדות, הן באורח החיים והן באמונה. מידת החמלה "טבועה באדם מתחילת יצירתו, והיא בו שורש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר …" (עמ' 41), ואילו ההשגחה היא צורך אנושי, כפי שמבאר שד"ל: "ואמנם עם היות מידת החמלה יסוד גדול וחזק לתיקון המידות, אין כוחה מספיק להמשיל את האדם ברוחו עד שיתגבר תמיד על תשוקותיו ועל מחסורו … לפיכך ראה נותן התורה יתברך להוסיף לתיקון המידות יסוד אחר, והוא תקוות השכר ויראת העונש" (עמ' 53).

אנו לא נאריך בהצגת הגותו של שד"ל, מכיוון שבשני מאמריו שבספר מתאר אותה חמיאל יפה, כולל התייחסות מיוחדת ל"מוסר היהדות" – לו מוקדש הספר שלפנינו. חמיאל מגדיר את שד"ל כ"מסורתי לא פונדמנטליסט" (עמ' 156), ש"כל ימיו ראה את עצמו כמי שהולך בדרך ה'ממוצעת', בין המבקרים הקיצונים והרפורמים מחד, לבין האדוקים ה'פאנאטים' מאידך" (עמ' 157). דומני שהתואר המקובל היום: "אורתודוכס מודרני (modern-orthodox)", כמאפיין את הציבור שלנו בעיר ובכפר, מתאים מאד גם לשד"ל.

המאמץ לנסח בקיצור ובבהירות את עיקרי היהדות מופיע כבר במסכת מכות, "… בא חבקוק והעמידן על אחת …", והוא נחלת כל הדורות כולם. אך כידוע, כל מי שמנסה להעמיד את הכל "על רגל אחת" נתקל בפרטים שאינם מתאימים למסגרת המשורטטת בדיעבד, וכך צריך לראות גם את התפתלותו של שד"ל בפיסקה הבאה: "וכמשפט שאלת הכלים מהמצרים הוא גם כן משפט מה שנצטוו ישראל להכרית את אנשי כנען, ואף-על-פי שלא יבצר מהאל לתת לעמו נחלת שדה וכרם, בלי שיצווה אותם לעשות חמס ואכזריות כזה להכרית עמים אשר לא הרעו להם, רצה יתברך שהם יכריתו את הגויים ההם, למען יקחו מוסר, ויראו איך ה' מעניש עושי הרעה …" (עמ' 56, ההדגשה שלי – נ.ר.).

יש להעיר שמבחינת האדם המאמין, היחס כלפי שני "יסודי התורה" איננו שווה: יסוד "ההשגחה" הוא חד-משמעי, בהעמידו את האדם בפני "שופט כל הארץ" כשהוא "מקווה לשכר וירא מהעונש". אך יסוד "החמלה" ניתן לפרשנות תלויה בזמן ובמקום, מכיוון שהוא אינו נוגע רק ליחסו של האל כלפי ברואיו, אלא גם למערכת היחסים שבין אדם לחברו, כאן על פני האדמה. 

מה היה המניע להוצאת הספר? 

שד"ל אינו נלאה מלענות לשאלה זאת: הוא כתב את דעתו על "מוסר היהדות" מכיוון שראה סכנה קיומית ליהדות בהתפשטות שיטות פילוסופיות מבית מדרשם של הרמב"ם, שפינוזה, היגל ואחרים. הוא ראה את הדור הצעיר נוטש את "מוסר אביך ותורת אמך", וסבר שהרעיונות הפילוסופיים המוּטְעִים הם האשמים בכך. כעשרים שנה לאחר שכתב את הדברים ולא הצליח להוציאם לאור, עושה שד"ל ניסיון נוסף להדפיסם, ושוב הוא מסביר את האכזבה מהמדע וההשכלה, ואת הצורך בפרסום מאמרו: "מתי נראו בעולם מציאות (= המצאות) גדולות כאשר בדור הזה? האם אחרי כל אלה נתמעטו המלחמות, הרציחות, הגניבות, העניות והדלות, והתחלואים, והקנאה והשנאה והנאנחים, והנאנקים, והמתים בלא עִתם?" (עמ' 35).

בנו ישעיהו, שהוציא לאור את הספר, לראשונה, לאחר פטירתו של שד"ל, הולך בשיטת אביו, ומעיד על עצמו: "…והנה בראותי כי בעתות כאלה הולכים ומתרבים בישראל המשליכים אחרי גום למוד תורתנו הקדושה והפורקים מעליהם עול המצות בחשבם כי הן אבן נגף וצור מכשול לחפצים ללכת בדרכי הציוויליזאציון, בראותי כי אין דורש ואין מבקש על מה אַדְנֵי המצות ההן הָטבעו, וכי כמעט רבו מִסַפֵּר ההולכים אחרי שרירות לבם, המשקרים באמונת אבותם והנכלמים בשם ישראל ומתברכים בלבבם לאמר שלום שלום ואין שלום …" (עמ' 31). 

ב- 1947, מוציא אהרן זאב אשכולי ( (1948-1900שהיה חוקר קבלה ורב צבאי בבריגדה, מהדורה נוספת של הספר, אך מתוך כוונה אחרת לגמרי. הוא אומר בפירוש שהוציא לאור את המאמר מתוך שהיה אוהב אדם, וקסמה לו – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה – משנתו של שד"ל בדבר היסוד הרומנטי של החמלה על כל אדם באשר הוא. יונתן בשיא נשבה באותו הקסם.

בפתח "אחרית דבר" שכתב לספר מעלה יונתן בעצמו את השאלה: "מדוע להדפיס את הספר מחדש? … האם יש בספר ייחוד כלשהו? …" (עמ' 129), ולמעשה כל דבריו בהמשך הם הסבר "מדוע דווקא היום, לאחר כמעט שישים שנות עצמאות, לאחר שני דורות שנולדו בישראל העצמאית, הספר הזה הוא ספר שחובה לעיין בו. חובה לקחתו כצידה לדרך לבני הדור הבא" (שם).

תשובתו של יונתן, שהיא בוודאי הפרק המעניין ביותר עבורנו, מנוסחת בבהירות ובהרחבה. אמנם בשוליה הוא מוסיף שני נימוקים המצדיקים בעיניו את הוצאתו המחודשת של הספר – קריאתו של הראי"ה קוק זצ"ל להרבות בדורנו בעיסוק בטעמי המצוות, וקשריו המשפחתיים של יונתן לשד"ל – אך המניע העיקרי הוא עולמו הערכי והאידיאולוגי של יונתן, המונח ביושר ובאומץ לעיני הקורא. יונתן מיטיב להביא מקורות להסברת דעתו, והוא חוזר ומדגיש את המילים המנחות: "פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון".

יונתן מגדיר את הספר כ"חובת קריאה", אך הגדרה זו בוודאי שאינה יכולה להתקבל בציבור הרחב, בין אם הוא שותף לדעותיו של יונתן ובין אם הוא חולק עליהן. נסתפק באמירה שזהו ספר חשוב לכל המעוניין להעמיק את הבנתו בהיבטים שונים של מחשבת היהדות על "צלם אלוקים" ועל  "היחס לאחר", ולכל המבקש לרדת לעומק השקפתו של שד"ל, כפי שמביא אותה יונתן בסיום מאמרו: "החמלה של היהדות היא כללית כמו זו של אלוקים. היא מכוונת לכל הברואים. שום גזע איננו מחוץ לחוק, מכיוון שכל בני האדם אחים הם, לפי תורת היהדות, בנים הם לאב אחד, ונבראו בצלם אלוקים" (עמ' 147). 

יונתן כתב את דבריו בימי בין המצרים תשס"ו, שנה לאחר ביצוע ההתנתקות מחבל קטיף, ובעיצומה של מעורבותו הגדולה בתהליך הפינוי/הגירוש והבינוי. יהיה בוודאי מי שירצה לראות בהוצאת הספר בעת הזאת כרצון להצטדקות ולהיטהרות, אך מי שמכיר את מאמריו הקודמים של יונתן בנושא "מוסר מלחמה" יסכים שפועלו של יונתן הוא ביטוי מעשי לערכים אותם הוא מגשים לאורך שנים רבות. 

נחמיה רפל

קבוצת יבנה

כמה חודשים לאחר בר המצווה שלו, בפסח 1814, נפלה אימו של שד"ל למשכב. מחלתה (דלקת קרום החזה) היתה קשה. חזקיה אביו, שהאמין בקבלה, התפלל לרפואתה בדרך הקבלית הראויה, אך ראה כי תפילתו לא נענית, ומצבה מחמיר. הוא סבר כי אם בנו, נער טהור, יתפלל באותה הדרך, דרך הקבלה, תפילתו תיענה. הוא לימד את בנו את דרך התפילה, כדי להעלות את הנשמה קודם דרך העולמות השונים, ואחר כך דרך הספירות, ולבסוף אל הקב"ה עצמו. אך שד"ל הנער לא הסכים להתפלל בדרך זו- למרות שהייתה זו בקשתו הישירה של אביו, ולמרות מצבה האנוש של אימו. "אבל אני לא האמנתי יותר בתורה זו, ולא יכולתי למלאות את בקשת אבי"- כתב אחר כך שד"ל באוטוביוגרפיה שלו.

למרות הכעס שגרמה התנהגותו לאביו, יושרו של שד"ל (בן ה- 13!), ואולי גם אופיו החזק, לא התירו לו לפעול בניגוד לאמונתו. עם זאת- מוסיף שד"ל וכותב- היה הוא היחיד אשר נשאר לצד אימו כאשר השתעלה, לקלוט לתוך כלי את הדם שפלטה.  האחרים עזבו את החדר כשהתחילה להשתעל, ואילו הוא התגבר על פחדיו כדי לעודדה בתקווה. אימו נפטרה לאחר ימים אחדים, אך אין ספק שהאירוע הזה היה אירוע מכונן. אירוע שהשפיע רבות על כתיבת ה"ויכוח", תריסר שנים מאוחר יותר.

אכן, יש בסיפור הזה ללמד על אופיו החזק של שד"ל [יש שיאמרו- גם העקשנות שלו], ועל דרכו לכל אורך חייו: חתירה לאמת, תוך ניתוח רציונלי של כל העובדות המונחות לפניו, ולאחר שהתגבשה עמדתו- להתמיד ולדבוק בה גם כאשר היא כרוכה במחירים כואבים, עד כדי ניתוק יחסים עם הקרובים לו ביותר.

נציין עוד כי למרות שבספר נכתב בשנת 1826, שד"ל (יליד 1800)  בן ה-26 לא הביאו לדפוס, "יען בגלילות האלה ובימים האלה, העוסקים בספרי הקבלה מתי מספר המה, ורובם שואבים מהם מוסר ויראת ה', וכוונתם רצויה, ומעשיהם גם כן רצויים לשמים ולבריות, ומה לי לבלבל דעתם בחקירותי"?

 רק שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1851, החליט שד"ל להביא את הספר לדפוס, בעקבות פניה של "בחור אחד מילידי ארץ פולין" המסביר את החשיבות שבהדפסת הספר, "ורק דבריו אלה הם אשר העירוני לפרסם ספרי זה, אחרי עשרים וחמש שנה שהיה טמון באהלי".

שד"ל חושש שהספר לא יתקבל בברכה ע"י חסידי הקבלה ולומדי הזוהר, ולכן הוא אומר בהמשך: "ועתה, אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שיהיה הספר הזה לטוב ולתועלת לאחינו בני ישראל, ולחיזוק לאמונתם, ולא תצא ממנו תקלה והפסד בשום פנים, כי לא להחליש האמונה היתה כוונתי, אלא לחזקה ולאמצה; לבנות ולא להרוס; לנטוע ולא לנתוש". ואנו מצטרפים כמובן לתפילתו. לו יהי.  

בדמותו של שד"ל התאהבתי כאשר עסקתי בהכנה לדפוס של ספרו "יסודי תורה", לפני שנים אחדות.  מטרתי העיקרית בהמשך המפעל היא לסייע במעט להוצאת מקצת מספרות החכמה של יהדות איטליה, המונחת לה בקרן זוית, ולהביאה לידיעת הציבור המשכיל, שטרם נחשף אליה. אין ברצוני להניח ראשי בין ההררים הרמים, המתווכחים על קדמות ספר הזוהר. קראתי גם את הספר "טעם לש"ד", שהוציא   הרב אליהו בן אמוזג, רבה של ליבורנו, המנסה לסתור אחת לאחת את טענות שד"ל ב"ויכוח". קראתי הרבה מדבריהם של חכמי הדורות האחרונים, המחזיקים בדעות שונות מן הקצה אל הקצה בשאלה הזו. קטונתי.

ובכל זאת: באתר Hebrew Books יש כיום למעלה מ- 55 אלף כותרים של ספרי היהדות בכל הנושאים ומכל הזמנים. סיפרו של בן אמוזג, המתפלמס עם ה"ויכוח", נמצא שם, אחר כבוד. ואילו מקומו של ה"ויכוח"- נפקד. פעמים רבות שאלתי את עצמי, תוך כדי הכנת הספר לדפוס, שאלה שכל שוחר דעת היה צריך לשאול את עצמו: מדוע? האם בגלל עמדתו השוללת את קדמות ספר הזוהר? ואולי- זו סיבה נוספת להוציא אותו מחדש, בדפוס, למען יחזור אל מקומו הראוי לו, בארון הספרים היהודי.

ל"ויכוח" פנים רבות, נוספות, מעבר לנושא הספר עצמו. הוא מאיר את צורת החיים בפדובה של תחילת המאה ה- 19. את לימוד התורה בליל הושענא רבא. את השמחה שבשמיני עצרת ושמחת תורה. את קבלת האורחים הנהוגה שם. וגם- את העמקות שבלימוד התורה, הנשענת על כל תחומי הידע וענפי המדע הידועים באותה התקופה.

הטכניקה הספרותית, של ויכוח בין המחבר לבין אורח המגיע מארץ רחוקה, מוסיפה חן רב וגם עניין. קל יותר לקרוא דברי הגות שהולבשו בגלימה של סיפור מעשה. העלילה מוסיפה מתח, ואף מאפשרת שימוש בביטויים חריפים, שבדרך כלל נאמרים אך לא נכתבים. הטכניקה הזו, שנלמדה מן הסתם מהויכוח שבין המלך הכוזר לבין החבר, נעשית כאן מוחשית יותר, בהיותה כתובה בגוף ראשון.

ה"ויכוח", כמו שאר ספרי שד"ל, כתוב בעברית רהוטה, שפה שגם לאחר קרוב ל- 200 שנה, לא נס ליחה. עם זאת, הספר הודפס במקור בכתב רש"י, בכתיב חסר, עם הרבה ראשי תיבות, ועם דף תיקונים בסוף הספר. ואילו אנו, הקלדנו מחדש את הספר, בכתיב מלא, ופתחנו את רוב ראשי התיבות. החירות היחסית שנטלנו לעצמנו, מטרתה היחידה היתה להקל על הקורא בן זמננו את הקריאה בספר. זו גם ההזדמנות להודות לגילה קפלן, שהקלידה והגיהה והשקיעה עמל רב על מנת להגיע לתוצר המוגמר. תודה גם לגיל אלכסנדר שהדפיס מחדש את המכתב (בצרפתית) שנלווה אל הספר, ולמיכאל בן אדמון שתירגם אותו לעברית.

 

תודה גם לפרופ' יצחק פנקובר, אשר עימו התייעצתי בנושאים שונים שבהם התלבטתי. פרופ' פנקובר הוא מגדולי המומחים בעולם, בתחום התפתחות הניקוד העברי וטעמי המקרא. אחת התיזות העיקריות של שד"ל ב"ויכוח" היא שהמצאת הכתב, במאה השביעית, איננה מאפשרת להניח שכותב הזוהר הוא ר' שמעון בר יוחאי, איש המאה השניה. את רוחב היריעה סביב הנושא הזה, לא ניתן להקיף ללא קריאת הפרק מתוך ספר מחקרים שלו בנושא הזה.  

ואחרון חביב- ד"ר אפרים חמיאל, שנאות לכתוב את ההקדמה ל"ויכוח", ואשר פורש בפני הקורא את הרקע ההסטורי, מסכם את תוכן החיבור ואת עמדות שד"ל על הקבלה, ומסביר את ההקשר להגות היהודית של התקופה, שלתוכה נוצק הספר. 

 

שד"ל הוציא מספר גדול של כתבים, מכתבים, ספרים, ומאמרים. הוא התכתב עם חכמי הדור בעברית, באיטלקית, בצרפתית ובגרמנית. תשעת כרכי המכתבים שלו הם אוצר בלום של ידע בכל תחומי המחקר, אשר באמצע המאה ה- 19 התפתחו בקצב מהיר.

 

עם זאת, שד"ל ידוע היום לאוהבי ספר בעיקר עקב הפירוש שלו לתורה, שיצא לאור לאחר מותו, ע"י בנו ישעיהו. מצויים בידינו מספר כתבי יד של תלמידי שד"ל, ששמעו את לקחו וכתבו את שאמר וכתב. כתבי יד אלה, לאחר עיבוד, היוו את הבסיס להוצאה הראשונה של הפירוש.  בימים אלה אנו שוקדים על הוצאה חדשה של הפירוש לתורה, המבוסס על כתבי היד השונים והשוואה ביניהם, כאשר הבסיס הוא כתב היד של האחים פארדו: יח"ף (יעקב חי פארדו) ואחיו יצחק. כתב היד שלהם, כתלמידים בני תשחורת הבאים מוורונה ללמוד בבית המדרש לרבנים בפאדובה, משמש את הבסיס להוצאה המחודשת של הפירוש לתורה, שייצא אי"ה בתוך שנים אחדות בדפוס.

כנצר ליהודי איטליה, וכנכד של נכדותיו של הרב יצחק פארדו, אני רואה חובה קדושה לעצמי להמשיך במלאכת ההוצאה לאור של כתבים אלה.

 

יונתן בשיא

מעלה גלבוע

  סיון תשע"ג