fbpx

על ההוצאה

הושלם פירוש שד"ל לתנך

בערב יום הכיפורים תשע"ו, במלאת מאה וחמישים שנה לפטירתו של שמואל דוד לוצאטו, הוצאנו לאור את פירושו לחמישה חומשי תורה, בהוצאה חדשה, מבוססת על כתבי היד של תלמידיו. היתה זו עבודת נמלים, עליה שקד צוות מספר שנים, עד שהוציא תחת ידו עבודה מוגמרת. הכל התחיל כאשר מצאנו בספריה בביתנו כתב יד המחזיק 330 עמודים צפופים בכתב יד, שאותו כתבו האחים יעקב ויצחק פארדו, בתקופת היותם תלמידים בבית המדרש לרבנים בפאדובה, בשעורי התורה של שד"ל. משם, הרחבנו את חיפושינו גם לכתבי יד אחרים, והצטיירה לנו אט אט התמונה כולה.
הלימודים בבית המדרש היו שלוש-שנתיים, ובמקביל נדרשו התלמידים לרכוש גם תואר אקדמי באוניברסיטה של פדובה. על התלמידים היה עומס גדול מאד, שכן בנוסף לכל, הם נדרשו להעתיק כל פעם (לפני השעור או אחריו) את הטקסט ששד"ל הכין, והכל בעברית. ואולם העבודה הקשה שלהם, היא ברכה לחוקרים שיבואו אחריהם: שכן נשארו בידינו מספר לא קטן של מחברות, של תלמידים שונים ולאורך למעלה מעשרה מחזורים, לתורה.
עם צאתו לאור של הפירוש של שד"ל לתורה, שבסיסו – כאמור- כתב היד של האחים פארדו, נערך יום עיון מרגש, באוניברסיטה של פאדובה, בפאתי הגטו של העיר, בה שכן בית המדרש. ביום העיון הרצו טובי המומחים, מישראל ומאיטליה, עם תרגום סימולטאני בין שתי השפות. אך ההתרגשות הגדולה היתה דווקא של הקהל, שהיה מורכב ברובו מהצאצאים של הרב יצחק פארדו, שהתקבצו ובאו לכנס הזה להתחבר מחדש לשרשים של משפחתם.
את הפרויקט הגדול של הוצאת כל פירושי שד"ל לתנ"ך שבנמצא, חייבים היינו להמשיך גם הלאה. מסתבר ששד"ל לימד את תלמידיו גם את ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, וכן את קהלת, איוב ומשלי, וכן פירש שני פרקים מתהלים (מ"ט, נ"א). כמו כן סברנו שנכון יהיה להוסיף גם את הפירוש לארבעה מתרי עשר, שהוציאו תלמידיו.

הסיפור מאחורי הפירוש - עבודת נמלים

הפירוש המקורי יוצא לאור לאחר עבודת מחקר שארכה מספר שנים והתבססה על איסוף והשוואה של שישה כתבי יד שונים של תלמידיו, שנכתבו לאורך כעשרים שנה. העבודה כללה שיחזור מחדש של פירוש שד"ל על כל רבדיו, ובהם אפשר לראות, דרך המחיקות וההוספות, לא רק את הפירוש המעודכן והרציף, אלא גם להתחקות אחר התפתחות שיטתו של שד"ל בפירושו לתנ"ך.

יונתן בשיא | עורך ומוציא לאור

העורך והמוציא לאור לקח על עצמו כמפעל חיים להביא לתודעה הישראלית את אוצרות הרוח של יהדות איטליה, ואת תורתו של שד"ל, ענק הרוח של יהדות זו במאה ה- 19. בשיא רואה את עצמו כממשיך את דרכו של שלמה אומברטו נכון, מנהיגם של יהודי איטליה במדינת ישראל המתחדשת שהנגיש את כתבי שד"ל לקורא הישראלי.

"כנצר לקהילות איטליה, וכנצר למשפחת פארדו, מתפלל אני כי נזכה לחזות ביהדות של מאור פנים, של פתיחות, של עזרה לזולת, של צדק וצדקה. יהדות שתשים לה כמטרה לראות בהשגחה ובחמלה את היסודות שעליהם היא מושתתת. יהדות שגם לאחר 2000 שנות עצמאות לא תשכח את 2000 שנות הגלות. יהדות שתראה בגלות אירוע המיועד לחנך את עצמנו להיות מה שהיינו תמיד: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים - לכל."

בין ספרא לסייפא - אני משת"דל | כמה מילים עם יונתן בשיא

כמה שנים אתה בתוך המפעל הזה? ואיך זה התחיל?
התחלתי לחקור את שד"ל לפני 15 שנה - על הפירוש לתנ"ך עבדתי כעשר שנים.
אני צאצא למשפחה איטלקית. אבי נולד בוונציה. ואני רואה חובה לעסוק בהוצאת מעט מזעיר מדבריהם של חכמי איטליה.

למה דווקא שד"ל?
דחיפה נוספת קיבלתי כאשר מצאתי בספריה של אבי המנוח את כתב היד של פירוש שד"ל לבראשית ושמות (330 עמודים) שאותו כתב הסבא של הסבתא שלי, הרב יצחק פארדו, כאשר היה תלמיד בבית המדרש לרבנים בפאדובה, ממורו לתורה- שד"ל.

כמה אנשים פועלים במפעל הזה? מהי דרך העבודה?
בראשית צריך לאסוף את כל כתבי היד, להשוות ביניהם, להקליד את כל הפירוש, להגיה (יש הרבה שגיאות בכתבי היד, וגם הפיענוח של כתב היד איננו תמיד קל). לאחר מכן צריך עימוד (התורה, רש"י ושד"ל), כתיבת נספחים (חלק חשוב, אך ממש מסובך), ולבסוף מבוא. גם החלק הטכני דורש מאמצים רבים- עיצוב הספר, עיצוב הכריכה והביטנה, פרסום והפצה. אנשים רבים שותפים לתהליך, כל אחד בחלקו. בתחילה נעזרתי בהוצאה לאור (קודם ידיעות ספרים ואחר כך כרמל) אך בסוף עשיתי הכל ללא מו"ל.

איך נגדיר אותך?
בן 70. מחלק את זמני בין "ספרא וסייפא": מנהל בסקטור החקלאי וגם חברות תעשייתיות: בעבר- מנכל משרד החקלאות, וכן מנכ"ל במשרד רוה"מ (מנהלת סלע). אל"מ במילואים (בעבר- מח"ט וסגן מפקד אוגדה). כיום- יו"ר יקבי רמת הגולן ומיטרוניקס, וכן יו"ר איגוד התעשיה הקיבוצית. ובלילה- משתדל [= שוקד על שד"ל].

האם יש תכניות להמשך?
סופר איננו מתחיל ספר חדש, סיפור חדש, בטרם "נפרד" מספרו הקודם. בתחילת תש"פ אחליט מה הפרויקט הבא.

חי את הרוח בתוך המעשה

ראיון עם אריאל הורוביץ מוסף שבת, מקור ראשון

לאחר שני ספרים מכתבי שד"ל, ההדיר יונתן בשיא את ביאוריו לתורה. בשיחה עמו הוא מספר על הרלוונטיות של הפרשן מהמאה ה–19, על לימוד התורה שלו בשעות הקטנות של הלילה וגם על התחושות עשר שנים אחרי ההתנתקות.

בעשר השנים האחרונות מחלק יונתן בשיא את זמנו לשניים: הוא קם מוקדם בבוקר, יוצא לעמל יומו – שלל עיסוקים הקשורים לעולם החקלאות והיזמות העסקית – ובערב הוא חוזר לביתו בקיבוץ מעלה גלבוע, ועמל על כתביו של שמואל דוד לוצאטו, הוגה הדעות היהודי–איטלקי בן המאה התשע–עשרה. לאחר שפרסם שני ספרים מכתבי שד"ל ("על החמלה ועל ההשגחה" ו"הוויכוח"), מפרסם בשיא מהדורה חדשה של פירוש שד"ל על התורה, פרויקט שעבד עליו בשלוש השנים האחרונות (הוצאת כרמל).

בשיא משלב באופן מעורר השתאות בין שלל עיסוקים ציבוריים לבין לימוד תורה. בשיחה איתו הוא מספר על הקשר שלו עם תורתו של שד"ל, על הרלוונטיות של שד"ל לחברה הישראלית.

בין הפשט לרלוונטיות העבודה על פירוש שד"ל לתורה התחילה במקרה. יום אחד מצא בשיא בביתו ספר ישן, ובו צרור כתבי יד צפופים שהתבררו לו ככתבי היד של יצחק ויעקב פארדו, שני אחים שהיו תלמידיו של שד"ל בבית המדרש לרבנים בפאדובה. יצחק פארדו הוא סבא של סבתו של בשיא. בשיא גילה שכתב היד של האחים פארדו שונה בכמה מקומות מן הגרסה המודפסת והמוכרת של פירוש שד"ל לתורה, שראה אור לראשונה אחרי מותו, והחליט לעבוד על מהדורה חדשה לפירוש שד"ל שבה ישלב את הגרסאות השונות של הפירושים.

"אני נמשך לשד"ל בגלל התפיסה המוסרית שלו", אומר בשיא.


"זה מה שהביא אותי אליו; לא העיסוק שלו בחכמת ישראל. בספר הראשון שלו שהוצאתי לאור, שד"ל מעמיד שני יסודות בתשתית התורה: החמלה וההשגחה. כלומר, אדם יהודי צריך להאמין בהשגחה של הקב"ה עליו, וכן צריך לדעת שכל מצוות התורה נועדו לגרום לכך שיחוש חמלה. לא תמיד קל להסביר את זה. ברור שפסוק כמו 'וגר לא תלחץ' משתלב יפה עם התפיסה הזו, אבל צריך גם להסביר מצוות כמו מחיית עמלק.

"אגב, החמלה של שד"ל הייתה מופנית לא רק כלפי בני אדם, אלא גם כלפי בעלי חיים. הוא כותב באריכות על כך שאסור להתעלל בבעלי חיים וצריך לכבד אותם, ובכך הקדים מאוד את זמנו. יש לו גישה של חמלה והבנה, כחלק מתפיסה מאוד מודרנית". וכפי שציינת, הוא עסק גם בחכמת ישראל.

"כן. כבר במאה ה–19 מתעמת שד"ל עם התפיסה שלפיה הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, וטוען שמקורו במאה ה–13. אבל זוהי דוגמה קטנה. בעיניי העיסוק בזוהר הוא חלק מהתמודדות רחבה יותר, שמאפיינת את כל הגותו של שד"ל: ההתמודדות של יהודי מאמין בעולם מודרני, המוקף בהשכלה, במדע ובמחקר. בפירוש לתורה, למשל, שד"ל מתמודד עם המתח הבלתי נסבל בין הרצון שלו להגיע לפשט שיעמוד בקשר עם המחקר ההיסטורי שהתפתח במאה ה–19 לבין האמונה שלו בתורה מן השמים. האמונה בתורה מן השמים הייתה מאוד חשובה לו. יש בידינו מכתבים שכתב לחכמים אחרים בני התקופה, ובהם הוא תוקף אותם משום שחשד שלא האמינו בנצחיות התורה. "המתח הזה ניכר בהרבה מאוד מקומות בכתביו. שד"ל מעלה שאלות כמו באיזה כתב נכתבה התורה – בכתב אשורי או בכתב אחר? ואיך אפשר להסביר לפי זה את המדרש על ר' עקיבא, שהיה דורש תילי תילים של הלכות מכל קוץ וקוץ? דוגמה נוספת: רש"י מסביר את הפסוק 'זה יתנו כל העובר על הפקודים' בכך שיש מטבע, שעל ערכו הוסיפו שישית. אך במאה ה–19 ידעו שבתקופת התורה לא היו מטבעות. איך מסבירים את זה? איך מסבירים את קריעת ים סוף, כשבשנת 1860 חוקרים מגיעים לתעלת סואץ וחופרים אותה, ועיני אירופה כולה ממוקדות במקום שבו בני ישראל חצו את הים? זה מה שמעסיק את שד"ל. הנאמנות המוחלטת שלו לעקרון התורה מן השמים גורמת לו לא פעם לווירטואוזיות פרשניות מאוד לא פשוטות".

שד"ל מגלה את הספקות שלו גם בפירוש עצמו? "לא כל כך. לפני הכול, שד"ל הוא מחנך. יש לו תלמידים בבית המדרש לרבנים, והוא לא יכול להרשות לעצמו להתלבט מולם. אבל אין זה אומר שהוא לא היה אדם אמיתי. הוא לא התבייש לומר שחזר בו או להודות בטעות. במקומות רבים הוא כותב: 'בשנה זו וזו חשבתי כך, ואחר כך שיניתי את דעתי'. המילה 'ספקות' לא מתאימה בהקשר שלו: הוא רואה את עצמו כמי שתפקידו למצוא את ההסבר הנכון לכל התופעות שמתגלות במאה ה–19, ולהתאים אותן למה שכתוב בתורה".

מה אם כן הרלוונטיות שלו היום? לכאורה אלו התמודדויות של לפני מאתיים שנה. "אני חושב שאי אפשר לקרוא את התורה ולעיין בפרשניה מבלי להידרש לשד"ל. שד"ל מציג את הדברים ומפשט אותם באופן שמאפשר לאדם אינטליגנטי להבין אותם בצורה הנכונה. נכון שהתורה היא נצחית, אבל בכל דור יש אנשים חדשים שצריכים ללמוד אותה, וזה לא קל. לימוד תורה בלי שד"ל הוא לימוד שחסר בו משהו. "נחמה ליבוביץ ציטטה אותו הרבה, ויש אומרים שהיא זו שהציבה אותו על המפה. לדעתי גם היא חשבה כך – אם אתה רוצה להישאר רלוונטי בלימוד התורה, ואם אתה רוצה ללמוד בהקשר הארכיאולוגי, הפיזיקלי, ההיסטורי, אתה לא יכול בלי שד"ל".

בשיא מודע לכך שאת הגישה המורכבת של שד"ל, שביקש לאחוז גם במדע וברציונליות וגם בעקרון התורה מן השמים, קשה מאוד להנחיל. "יש משהו שקל להנחיל אותו?", הוא שואל. "אנחנו חיים בעולם מורכב. מי שמבין את העולם בצורה של 'אנחנו והם' פתר את כל הבעיות. 'אנחנו מולם' – זה הכי קל. אספר לך משהו מעניין: חלק גדול מפרשני התורה במאה השש–עשרה ובמאה השבע–עשרה היו כמרים נוצרים, שלמדו עברית כדי שיוכלו ללמוד את הברית הישנה בשפת המקור. שד"ל מצטט אותם ומתווכח איתם, וכך הוא – וכל מי שלומד אותו – גם לומד את הדעה האחרת, וגם מפתח דרך התמודדות איתה. שד"ל היה מומחה גדול בארמית, בסורית עתיקה, בשומרונית, ביוונית עתיקה. הצורך להשוות בין השפות האלו וכך להבין מילים הוא חלק מהעניין; זה מעמיק את ההבנה של התורה – כל עוד אתה שומר על המסגרת".

הקשר האיטלקי בשיא, בן 67, נולד בקיבוץ הדתי שדה אליהו, שם התגורר עד 2007. הוא היה מנהל המפעלים של קיבוצי עמק בית שאן, וכיהן כמנכ"ל משרד החקלאות תחת השר יעקב צור. הוא ממשיך כיום לעסוק בחקלאות, בין היתר כיו"ר יקבי רמת הגולן, ובעשייה ציבורית כדירקטור בחברות ובגופים שונים, בהם גם "תגלית". את העבודה על כתבי שד"ל הוא מתחיל כאמור בערב ומסיים בשעות הקטנות של הלילה, ולדבריו הוא מפריד הפרדה מוחלטת בין לימוד התורה לבין העבודה והעשייה.

"אני מאמין שהמוח של כל אחד מאיתנו בנוי בצורה של תיקיות", הוא אומר. "כשילד נפגש עם אביו הוא לא חושב על בית הספר, וכשאדם הולך להתפלל הוא לא חושב על האוטו שלו. יש הפרדה. היכולת הנכונה היא לשלב בין הדברים בלי שאחד מפריע לשני. לא תתפוס אותי מדבר על שד"ל בזמן העבודה. זה לא שייך. הראש שלי נמצא בדברים אחרים. כשאני נמצא ביקבי רמת הגולן אני עוסק ביין ובשיווק שלו, וכשאני נוסע משם ל'מיטרוניקס', שזו חברה שמייצרת רובוטים שנוסעים על קרקעית הברכה ומנקים אותה, אני לא חושב על יין. אין השקה בין התחומים. עם זאת, הלימוד הוא חלק ממני. אני לא יכול לעסוק רק בחיי המעשה בלי שיהיה לי עולם רוחני. זו הנשמה היתרה שבגללה אני חי".

אתה בן למשפחה של יוצאי יהדות איטליה. איך אתה רואה את הקהילה היהודית באיטליה היום, ואת הקשר שלה לישראל? "יהדות איטליה תמיד הייתה קטנה. יש היום 30 אלף יהודים באיטליה, והם מפוזרים בקהילות קטנות, וכן ברומא ובמילאנו. לישראל הגיעו מעטים מהם, וצריך לנסות בשיניים לשמר את הקשר. המשפחה שלי למשל גרה בוונציה. אבא שלי עלה לארץ, ואילו אחיו ואחותו נשארו שם והקימו משפחות. לא מזמן ביקרתי אצל דודי, שוחחתי איתו ועם אשתו וילדיו. הייתי מאוד רוצה שהילדים שלי יהיו קשורים אליהם, אבל ילדיי כבר לא יודעים איטלקית, ומטבע הדברים יש התרחקות. אני מנסה לתרום את חלקי לקשר הזה, בין היתר באמצעות שד"ל".

קיים אצלם מתח בין הרצון לשמר את הקהילה יהודית באיטליה ובין הציפייה לעלות ארצה? "אני לא רואה את יהודי איטליה שנשארו שם כ'נפולת של נמושות'. אני חושב שזה לגיטימי שהם יחיו את חייהם שם, אף שאני חושב שזו שגיאה. זה נכון שהצעירים היהודים באיטליה שמתחזקים ביהדותם עולים מיד לארץ. אולי גם הם מבינים שהעתיד של העם היהודי הוא כאן. הנה, רק לפני זמן מה אמר הרב הראשי של איטליה באחת מדרשותיו שאין עתיד ליהודי איטליה בגלות, ושיהדות איטליה שתשרוד היא זו שתעלה לארץ. אבל בן דודי, שהוא מהנדס וגר ברומא, עושה כעת הסבת מקצוע ולומד להיות רב, והוא חושב אחרת. לי אין ספק שיהודים צריכים לעלות לארץ. אנו נמצאים בתהליך של גאולה שאי אפשר להתעלם ממנו, אך עם זאת גאולה לכלל איננה דווקא גאולה לפרט".

כותל של כעס בשנת 2005 פנה ראש הממשלה דאז אריאל שרון לבשיא וביקש ממנו לעמוד בראש מנהלת סל"ע, שנועדה להסדיר את הליכי הפינוי והפיצוי של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. בשיא, בן הציונות הדתית, מצא את עצמו עד מהרה בעמדה מורכבת מבחינה אישית וציבורית. כיום, עשר שנים לאחר מכן, הוא שלם עם המהלך שמדינת ישראל ביצעה.

"מדינת ישראל עשתה את מה שהיא הייתה צריכה לעשות", אומר בשיא. "אני חושב שההוכחה הטובה ביותר לכך היא המאמר שכתב אורי אליצור כמה חודשים לפני מותו: בעיניו, הפתרון הרצוי הוא מדינה דו לאומית. הוא הסביר את המתמטיקה שלו, ולא שם לב שבכך הוא נתן לגיטימציה ענקית לכך שלא היינו צריכים להיות ברצועת עזה, כי הסיכוי היחיד אולי למדינה אחת הוא כשרצועת עזה בחוץ. מי שחשב שמציאות של 8,000 יהודים שחיים בקרב 1.4 מיליון פלסטינים בשטח כזה תוכל להתמיד לאורך זמן חי באשליה. תתפלא, אבל חלק גדול מהאנשים שגרו שם חושבים כך גם כן, ואף אמרו לי את זה".

יש דברים שהיית עושה אחרת, בדיעבד? "אני לא חושב. הפתגם אומר 'אין לוויות שמחות', וזה נכון גם כאן. אין פינויים שמחים. זה היה תהליך עקירה כואב, טראומתי, דואב, לאנשים שזה היה ביתם במשך שניים ושלושה דורות. אי אפשר לעשות דבר כזה בצורה נחמדה. אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שהיה קשר ישיר בין הטראומה ובין השקפת העולם של האנשים. קח למשל יישובים כמו גנים וכדים. מישהו זוכר היום את היישובים האלה, שגרו בהם מאות תושבים? הם לא ראו בהתיישבות שם עניין פוליטי–אידיאולוגי, והיום הם גרים בעפולה ובבלפוריה ובכפר יחזקאל, ובנו את חייהם מחדש. ביישובים אחרים, לעומת זאת, היה הרבה יותר קשה. שוב, קשה לעשות את זה בצורה שלא תיתפס אכזרית בעיני אלה שמפנים אותם, ויחד עם זאת אני יכול להגיד לך שמזל שהבעיה הזו מאחורינו. אוי לנו אם היום היו יישובים יהודיים בחבל עזה".

אתה שואל את עצמך לפעמים: למה הייתי צריך את זה? "לא. אני גאה במה שעשיתי. חשבתי אז שכשאדם רוצה לעבד את האבל שלו, הוא צריך כותל להטיח בו את הראש ולזרוק עליו אבן. ידעתי שאני הכותל שמטיחים בו את הכעס והרוגז. חשתי שליח לעם ישראל ואני חש כך גם היום".

אתה חושש לפעמים שיהיו אנשים שלא ירצו לקרוא את הספרים שאתה מוציא בגלל התפקיד שמילאת? "מי שיחשוב כך, זה לגיטימי. אני לא יודע למה שד"ל אשם בזה, אבל זה לגיטימי. אני חושב שעשר שנים אחרי אפשר להתייחס לשד"ל בתור שד"ל, במקום להתייחס למי שערך אותו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016