תפריט
בולטות בדרכו ההגותית והספרותית רדיפת האמת, רגישות רבה ותחושת מאבק בסטיות אמוניות ומוסריות. עמדותיו אלה של שד"ל מקרבות אותו מאוד לימינו ושימשו בוודאי זרז מוצדק להוצאתו של הספר עתה. אנו זוכים כאן במפגש עם הוגה אותנטי ואמיץ, המחויב בכל נפשו לתורת ישראל מתוך רוח מתונה וחן איטלקי.
מה היה המניע להוצאת הספר? שד"ל אינו נלאה מלענות לשאלה זאת: הוא כתב את דעתו על "מוסר היהדות" מכיוון שראה סכנה קיומית ליהדות בהתפשטות שיטות פילוסופיות מבית מדרשם של הרמב"ם, שפינוזה, היגל ואחרים. הוא ראה את הדור הצעיר נוטש את "מוסר אביך ותורת אמך", וסבר שהרעיונות הפילוסופיים המוּטְעִים הם האשמים בכך. כעשרים שנה לאחר שכתב את הדברים ולא הצליח להוציאם לאור, עושה שד"ל ניסיון נוסף להדפיסם, ושוב הוא מסביר את האכזבה מהמדע וההשכלה, ואת הצורך בפרסום מאמרו: "מתי נראו בעולם מציאות (= המצאות) גדולות כאשר בדור הזה? האם אחרי כל אלה נתמעטו המלחמות, הרציחות, הגניבות, העניות והדלות, והתחלואים, והקנאה והשנאה והנאנחים, והנאנקים, והמתים בלא עִתם?" (עמ' 35).
מאז מותו של הגרי"ד סולוביצ'יק ושל פרופ' ליבוביץ חסרים קולות ברורים שיקראו תיגר על המוסכמות הדתיות המוסריות של הציבור הציוני הדתי בארץ. אני שומע קול כזה מכיוונו של הרב הראשי של בריטניה- הרב ד"ר יונתן סאקס. מסופר בשם החפץ חיים שהתנגד להוצאת ספרים חדשים ולא נתן להם הסכמות, בטענה שהאיסור לכתוב תורה שבעל פה, "שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם", הותר רק לצורך פיקוח נפש רוחני, עקב שכחת התושב"ע בימי החורבן. אין לי ספק שפרסום הספר, במצבנו היום, יוכל להיחשב ככזה.