הפירוש הזה אשר אנוכי נותן לפניך היום, ושאר הפירושים שהוצאתי לאור במשך שלושים שנה, ואחרים שכתבתי ועדיין לא ראו אור הדפוס, כולם מיוסדים על עשרה יסודות, ואלו הם:
היסוד הראשון הוא מציאות הבורא, כלומר שהשמים והארץ וכל צבאם אינם קדמונים, אבל היתה להוייתם התחלה, ונבראו ברצון הבורא שהוא חוץ להם ונבדל מהם.
מי שהורגל בפילוסופיה המזויפת של שפינוזה ותלמידיו, והרגיל עצמו לחשוב שהעינים לא נעשו בכוונה למען נראה, מחשבותיו רחוקות כרחוק מזרח ממערב ממחשבות הנביאים ושאר בעלי ספרי המקרא, ורחוק הוא שיוכל להבין דבריהם על אמיתתם, והוא מסלף ומשבש, ולא מפרש, והוא מייחס לאבותינו ולנביאינו ולחכמינו דעות מתנגדות ממש לאמונתם, אשר עליה מסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל.
היסוד השני הוא ההשגחה והשכר והעונש בעולם הזה.
מי שהורגל לייחס הצלחת האדם לשכלו ולחריצותו, ולומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, לא יתכן שיהיו ספרי הקודש מובנים לו על אמיתתם, אבל יעשה בהם פירושים רחוקים מכוונת כותביהם.
היסוד השלישי הוא המופתים למעלה מן הטבע והנבואה.
מי שלא יאמין שהיו בעולם ברצון הבורא מאורעות שלא כמנהגו של עולם, כגון המן שאכלו אבותינו במדבר, הוא יסלף דברי הנביאים, ואי אפשר שיבין ספרי המקרא לפי אמיתת כוונת בעליהם, וכמה פעמים יצטרך גם כן להטיל בהם מום ולכחש קדמותם.
היסוד הרביעי הוא אהבת האמת.
והוא שתהיה תכלית מגמתנו להבין אמיתת כוונת הכותבים, ולא תהיה בחדרי לבנו תשוקה למצוא בספרי הקודש סיוע וחיזוק לאמונות וסברות שבאו לנו ממקום אחר, בין שיהיו סברות פילוסופיות, או אמונות תורניות מקובלות באומה. המידה הזאת, מציאותה יקרה מאד במפרשים, והיא נמצאת במדרגה רמה ברש"י ז"ל ובבן בתו רשב"ם, שעם היותם דבקים בלב שלם בדברי רז"ל, לא נמנעו מלפרש הכתובים לפי פשוטם. אף אם יהיה פירושם מתנגד להלכה.
היסוד החמישי הוא לצאת ממקומנו ומזמננו, ולהביא עצמנו בזמן הכותבים ובמקומם.
וזה ודאי לא יתכן לנו לעשות בשלמות, אבל קצת מזה אפשר ואפשר,
היסוד השישי הוא ההרגל בספרי ישראל הקדמונים, ובכתיבה בלשון הקודש.
כי ריבוי הקריאה והכתיבה בשאר לשונות סוגרת בעדנו הבנת הדיבור העברי, שהוא לפעמים קצר מאד וסתום, והולך בדרך הדיבור הטבעי היוצא מקירות הלב. ומזה נמשך כי חכמינו ז"ל ואחריהם רש"י הצליחו בהבנת קצת כתובים, שטעו בהם אחר-כך כמה חכמים גדולים.
היסוד השביעי הוא להעמיק העיון בטעמי המקראות,
כי הטעמים הם הקריאה המקובלת פה אל פה עד חכמי בית שני, שהתקינו מקרא סופרים וקריין ולא כתיבין וכתיבין ולא קריין, והם ודאי היו מרגישים תהלוכות הלשון יותר ממנו.
היסוד השמיני, צריך מלבד זה שיהיה המפרש בעל נפש שירית בשירי הקודש ובמליצות הנביאים.
אבל התכונה השירית הזאת צריך שתהיה טבעית, או קנויה מתוך שירי המקרא, לא מתוך שירי יון ורומי, כי אין דרכיהם של אלו כדרכיהם של אלו.
היסוד התשיעי הוא כי פירושי חכמינו ז"ל וגם התרגום והתנועות והטעמים אינם תמיד ראיה על מה שהיה לדעתם פירוש המקראות,
היסוד העשירי הוא כי ספרי הקודש נשמרו תמיד בקרב ישראל כסגולה יקרה וחמודה, ומעולם לא נשלחה בהם יד לזייפם ולהוסיף ולגרוע בהם.
ועם כל זה לא היה אפשר שלא ימצאו בהם כה וכה קצת חילופי נוסחאות, שאחת מהן היא הנכונה אשר יצאה מתחת ידי בעל הספר, והאחרת אינה אלא שגגת הסופר המעתיק. וזה היה מצוי יותר בדורות הקדמונים, כשלא היו הספרים מחוברים באגודה אחת, כי ספרים הרבה היו בישראל, וכל החפץ היה כותב ספר חדש, והיו החכמים עוסקים כולם בספר תורת משה, ובשאר הספרים היו קוראים איש כרצונו, ורבים מהספרים הקדמונים אבדו...
