אוהב גר

מבוא לאוהב גר

1. סיפורו של הספר
2. מבנה הספר.
3. אונקלוס- חלק מהתורה שבעל פה?
4. שד"ל ואוהב גר
5. מתי והיכן חי אונקלוס
6. על הקדמת שד"ל לתרגום אונקלוס

 

• סיפורו של הספר

1. שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) נולד בטריאסטה שבאיטליה, בשנת 1800. הוזמן לשמש כראש משותף לבית המדרש לרבנים שנפתח בפאדובה, בשנת 1829. ספרו 'אוהב גר' נכתב בשנתו האחרונה בטריאסטה. היתה זו גם השנה הראשונה לנישואיו, וזו גם השנה שבסיומה, לאחר בואו לפאדובה, יוולד בנו הבכור, שלו קרא שד"ל 'אוהב גר', (Filosseno), לכבודו של אונקלוס שבו עסק אז שד"ל. על קורות חייו של שד"ל נכתבו מספר ביוגרפיות, וגם הוא כתב אוטוביוגרפיה משל עצמו, ולכן לא נאריך. שונה אוהב גר מהספרים ה'קלאסיים' של שד"ל, פירושיו לתורה ולנ"ך, 'יסודי תורה' ועוד. שד"ל עצמו הגדיר את הספר מאמר מחקרי. מחקר על הגירסאות השונות, בכתבי יד ובדפוס, של תרגום אונקלוס לתורה. בפירושו לתורה, מרבה שד"ל לצטט את אוהב גר, ובחלק מהמקרים חוזר בו מפירושו. אביא רק דוגמא אחת מברכת יעקב לשמעון ולוי: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בימי נעורי פירשתי מכֵרותיהם ענין התחתנות, מלשון סורי (עיין אוהב גר עמוד קי"ב). ועתה רואה אנכי שאין הפירוש הזה נכון".  ועיין שם.
2. אוהב גר הודפס פעמיים: בשנת 1830, בסמוך לכתיבתו, בוויען [וינה], בבית הדפוס של אנטון שמיד ובשנת 1895, בעיר קראקא [קרקוב], ע"י אייזיק גרעבער, בבית הדפוס של יוסף פישר. יש מספר שינויי תוכן בין שתי המהדורות, וכן, בעוד המהדורה הראשונה כתובה בכתב רש"י, המהדורה השניה כתובה באותיות אשוריות. וגם החלק הראשון של ההקדמה נשמט משום מה מן המהדורה השניה.

 

• מבנה הספר

1. מבנה הספר איננו מגובש עד תום. החלק הראשון הוא כעין מבוא, ובו 32 'נתיבי החכמה אשר על פיהם נטה אונקלוס בתרגומו מעל לשון המקרא'. החלק השני הוא ליבו של הספר ובו 450 הערות, מתוך אינספור גירסאות שונות, שאותן הגדיר שד"ל עצמו כמרכזיות, וכראויות להיחקר. 434 מתוכן הן הערות שמצא בדפוסים עתיקים, בעיקר בעשרה חומשים שאותם מונה שד"ל. הוא אף מציין ש- 434 חילופי הנוסחאות שהוא מציע הן "כפליים בחשבון אוהב גר". עוד 16 הערות הוא מוסיף "אשר ליבי אומר לי שהיה ראוי להגיה בתרגום אונקלוס, מבלי שיהיה לי בהן סיוע משום ספר, לא בדפוס ולא בכתיבת יד". כלומר, שינויים שלא מצא להם סימוכין בספרים אחרים, אך הוא משוכנע שהם היו במקור. בסיומו אומר שד"ל: "ועם זה נשלמו 450 הערות אשר עזרני ה' לסדר לפני כל חכם לב, וסימנן 'תן לחכם ויחכם עוד' ". 
2. מכאן, מתחיל המחקר להתפזר: 'וראיתי להעיר על שני דפוסים עתיקים אשר לא באו לידי', ואחר כך שיר לכבודו של אונקלוס, ואחר כך נוספות המתחיל כך:  “בארבעה ירחים אחרי השלימי מאמרי בא לידי ספרChaldäische Chrestomathie  “, וממנו הוא דולה עוד 43 הערות נוספות.

 

1. בחלק השלישי פונה שד"ל ללימוד השפה הארמית הסורית: הוא מתאר בתחילה את ההשתלשלות של השפה, הדקדוק שלה, צורת הגיית המילים, ובסוף אפילו כעין מילון של 125 מילים "הנמצאות בתרגומים ובתלמוד, אשר נשתבשו בהן המדפיסים, מבלי דעת לשון סורי". [חלקן מרתקות, כגון אויר, אדריכל ועוד].
2. מכאן (לאחר התנצלות מר' אליהו בחור, 'בעל המתורגמן'), עובר שד"ל להערות לתרגום על ספר תהלים, ומשווה בין דפוס ונציה רע"ח (1516, בומברג), לבין דפוס ג'נובה רע"ו, ומסיים- "הן אלו 132 ראשי החילופין.. ואין ספק כי דפוסי ונציה מוטעים". בעמוד האחרון הוא מזכיר עוד שני ספרים שהגיעו לידיו ('כתר כהונה' לרב דוד כהן די לארה, ו'מעריך המערכות' לפיליפ ד'קווין), ומבקש לבדל בין הספר 'מעריך המערכות' לבין 'ספר המעריך' לר' מנחם די לונזאנו. ואחרי מילות הסיכום הוא מציין: "ותהי השלמת הנוספות האלה, פה טריאסט, י"ח סיון תקפ"ט".
3. שנה לאחר מכן, הוא מוסיף כעין נספח: "אחרי בואי בחסד ה' פה פדובה, העיר המהוללה", הוא מוצא חומש דפוס בולוניה רמ"ב [1482], ומוסיף עוד עשרות רבות של חילופי גירסאות, ואחריהם 'זה כלל הנוסחאות'.
4. ואחר כך: "ובטרם היפרדי מאונקלוס, עוד זאת אגיד כי מצאתי לבעל מנחה בלולה.." . ואז הוא אכן מסיים: "והשבח והתהילה לנורא עלילה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, אשר הביאני אל המנוחה והנחלה ..", וחותם: שד"ל המשתדל.

 

• מי היה אונקלוס ומהו התרגום? 

1. מי היה אונקלוס? מתי חי? מהו סיפור תולדות חייו? כיצד הפך תרגומו לתרגום המועדף, שכולם מצטטים דווקא אותו?  בכך עוסקת ההקדמה של שד"ל,  שנדמה שהיא החלק החשוב ביותר בספר. ההקדמה לספר הזה היא ניסיונו של שד"ל להתמודד עם צרור השאלות  האלה.  ובהקשר לתרגום אונקלוס, עד כמה משקף הנוסח של הספר שבידינו, את החיבור הקדמון שחובר לפני כ-2000 שנה, והועלה על הכתב במאה השביעית או השמינית.
2. בפני שד"ל עמדו שורה ארוכה של ציטוטים מהגמרא ומהמדרשים, הנראים סותרים זה את זה:
   אונקלוס בן קלוניקוס, בן אחותו של טיטוס היה. (גיטין נ"ו ע"א):
   אונקלוס בן קלונימוס התגייר, שלח הקיסר גדוד של רומיים אחריו (עבודה זרה י"א ע"א, תרגום).
   עקילס (נ"א אונקלוס) הגר, בן אחותו של אדריאנוס, היה מבקש להתגייר. (תנחומא, משפטים סימן ה').מעשה בטבחו של אונקלוס הגר שהביא פיתו לפני רבן גמליאל. (תוספתא, כלים י"ב).
   ואמר ר' ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע (מגילה ג' ע"א). ועוד.
3. מבין כל  החלופות, בוחר שד"ל את האפשרות הקדומה ביותר. לאמור: אונקלוס התגייר כשלושים שנה לפני חורבן הבית, והספיק עוד להיות תלמידו של רבן גמליאל הזקן. כאן יש לציין שגם כיום אין הסכמה בין הפרשנים ובין החוקרים על זהותו של אונקלוס, אף שאין מחלוקת על גדולתו. דב רפל, בספרו "תרגום אונקלוס" (עמ' 17) סוקר את כל החלופות האפשריות, ומסכם: "הספק בדבר אישיותו של אונקלוס לא הוכרע עד היום".
4. משפטים אחדים על המילה 'תרגום'. כל כך הרבה אנו משתמשים בה, עד שאיננו שמים לב לכך שמקורה איננו בעברית (שכן השורש שלה הוא בן ארבע אותיות). ובכן, מקורה נגזר מהאכדית targumanu = מתורגמן, (כנראה מילה חִיתית במקורה), ומשמעה הסבר, פירוש וגם תרגום משפה לשפה. המושג איננו מופיע בתנ"ך, פרט למקום אחד (עזרא ד', ז'), ובמינוח של חז"ל הכוונה היא לתרגום מכל שפה ולכל שפה. (למשל: במסכת מגילה, פרק ב' משנה א': "הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה … תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לא יָצָא). אך סתם תרגום בפי חז"ל הוא התרגום לארמית, שהייתה השפה המדוברת הראשית ברחבי הלבנט בתקופת חז"ל.
5. תרגום אונקלוס הוא מעברית לארמית, אך גם על הארמית צריך לומר כמה מילים. הארמית איננה שפה אחת, מונוליטית, אלא קבוצה של שפות. כאמור, בחלק השלישי של הספר מקדיש שד"ל פרק שלם לשפה הסורית, "הקרובה ללשון הארמית". המחקר במאתיים השנים האחרונות על הניבים השונים של הארמית, לא היה ידוע ברובו לשד"ל. אך האינטואיציה שלו והידע הנרחב שלו הביאו אותו להתעמק בסורית העתיקה, שהיא תת לשון ארמית. כיום מקובל על החוקרים כי יש דיאלקטים שונים של הארמית, ואכמ"ל.

 

• כיצד יש חילופי גרסה רבים כל כך לתרגום אונקלוס?

1.  לפי שיטתו של שד"ל אונקלוס חי כאמור בשלהי הבית השני, כלומר במאה הראשונה לספירה. שד"ל סובר שתרגומי המקרא הם חלק מתורה שבע"פ. כמו כן, הוא סובר שחיבורי תורה שבע"פ, ובכללם התרגום, לא הועלו על הכתב אלא כשמונה מאות שנה מאוחר יותר! דבר המסביר היטב את השינויים הרבים בנוסחים השונים של התרגום. שד"ל הצעיר החזיק בדעה הזו, בניגוד להרבה מחכמי דורו, וההוכחות שלו, בהקדמה לספרו אוהב גר, הן רבות. מתי הועלתה תורה שבע"פ על הכתב? שהרי גם אם נקבל שהתורה שבכתב והתורה שבע"פ ירדו יחדיו מן השמים, הרי כיום הן מונחות לפנינו- שתיהן- בכתב. ואם כך, על התהליך המורכב מאד של המעבר הזה, חלוקות מאד דעות פרשנינו הראשונים והאחרונים. אלה הן שאלות יסוד גדולות, שגם המחקר המודרני, כולל הממצאים הארכאולוגיים והאחרים לא נותן עליהן תשובות מוסכמות:
   * מתי נכתבה המשנה? (להבדיל מהשאלה מתי היא נערכה).
   * ומתי הועלה התלמוד על הכתב? האם ע"י רבינא ורב אשי, או מאוחר הרבה יותר?
   * ומתי הומצא הניקוד העברי? ומתי טעמי המקרא? והיכן?
   * והאם התהליך הזה, של המצאת הניקוד וטעמי המקרא, חופף להעלאת התורה שבע"פ על הכתב?
   ובכלל, התקופה הנקראת בפינו "תקופת הסבוראים", כלומר המאות השישית, השביעית והשמינית, הן חור שחור מבחינת ידיעתנו ההיסטורית.
2. בין הראשונים, היה זה רש"י שדגל בעמדה שהתורה שבעל פה המשיכה להיות נלמדת בעל פה גם אחרי חתימת המשנה, ועד המאה השמינית ("…שלא היה דבר הלכה כתובה בימיהן [של אמוראים], אפילו אות אחת, חוץ ממגילת תענית". רש"י, עירובין ס"ב ע"ב). הרמב"ם חולק על רש"י. בהקדמה לפירושו למשנה, בתארו את תהליך עריכת המשנה, ואחר כך את התלמודים (הבבלי והירושלמי), הוא מציין שהכל נכתב עלי ספר.
   ואף שאינני רוצה לשים עצמי בין ההררים הרמים האלה, אני מתקשה לקבל את דעתו של רש"י, וגם של רוב החוקרים בזמננו, ולו רק בגלל שקשה לחשוב שאדם (או קבוצת אנשים) מסוגלים היו להקיף את כל הידע הזה בעל פה, ולהעבירו מדור לדור.

נוסיף ונאמר שכל אנשי חכמת ישראל עסקו בשאלה הזו: רנ"ק, שי"ר, רצ"ה חיות, צונץ, גייגר וכמובן גם שד"ל. השאלה הבסיסית היא: האם העולם היהודי היה עולם נעדר ספרים עד תקופת הגאונים? כש'ארון הספרים' היהודי היחיד העומד בפני חז"ל הוא התנ"ך, בצד זיכרונם הפנומנלי, והתלמידים המשננים את ההלכות?

1. פרופסור יעקב זוסמן הוציא מחדש בשנת תשע"ט את ספרו 'תורה שבע"פ – פשוטה כמשמעה (עם הערות רבות ועמוקות של תלמידיו). במאמר הזה הוא מפתח את התזה שאכן, עד המאה השמינית, היה כל אוצר הספרות של העם היהודי, הקרוי בפינו, בהכללה, 'תורה שבעל פה', כלומר המשנה, התוספתא, התלמוד הבבלי והירושלמי, וכל השאר, ים גדול של היהדות – תורה שבעל פה בלבד. הים הזה המשיך להילמד אך ורק מתוך הזיכרון, ולא הועלה כלל על הכתב! 

כאמור, שד"ל החזיק בעמדה הזאת, המקובלת גם היום ע"י רבים במחקר התורה שבע"פ.

1. הרמב"ם מרבה לשבח את תרגום אונקלוס. במורה נבוכים בחלק א' פרק כ"ז הוא אומר: 'אונקלוס הגֵר שלֵם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שַׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה'. כלומר, בכל מקום בו משנה אונקלוס את הפשט, מטרתו האחת היא מניעת האנשתו של הקב"ה. בהמשך הוא מביא גם מספר דוגמאות. למשל במעמד הר סיני נאמר: "וַיֵּרֶד ה' " (שמות י"ט כ'), תרגם אונקלוס "ואתגלי ה' ", ולא אמר ונחת ה'.
2. בדורנו, הקדישו דב רפל, חבר קבוצת יבנה, ואחריו הרב בנימין פוזן, את לימודם לתרגום אונקלוס. בהקדמה לספרו 'העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס', מציין פוזן כי 'מי שהתרגומים זרים לעולמו, עשוי לראות במחקרם ענף דל שאינו נושא פירות. אלא שהמציאות שונה לחלוטין: חקר תרגום אונקלוס הוא עצמו גזע רב פארות, המסתעף לכיוונים שונים'. ואכן, הרב פוזן מצוטט מספר רב של פעמים בהערות שבספר זה.
3. בהמשך מציג פוזן את "הביבליוגרפיה העשירה ביותר לספרות המחקר על כלל התרגומים המצויה בשלושת הכרכים שערך ב. גרוספלד", ובהם כשלושת אלפים תרגומים ופירושים (!). בהקשר הזה ראוי להזכיר את ספרו של חיים חמיאל, "המקרא ותרגומיו", בכרך המוקדש לתרגום אונקלוס, ואת ספרו של יהודה קומלוש "המקרא באור התרגום", ועוד. בקיצור- עולם ומלואו.
4. רש"י מרבה לצטט את אונקלוס (כתרגומו. ותרגומו. והדברים ידועים),  והרמב"ם מעלה כאמור על נס בעיקר את שלילת ההגשמה של הקב"ה. ואילו  שד"ל רואה באונקלוס לא רק מתרגם, אלא גם מפרש. ואולם בתחילת ההקדמה הוא קובע את "העיקר הגדול שהכל תלוי בו" והוא הכלל ש"התרגום לא נעשה בעבור החכמים, אלא בעבור ההדיוטות". והוא מסביר: "עיקר כוונת אונקלוס בתרגומו להסיר כל מכשול מלפני המון העם ומלפני הגֵרים.. ולבלתי יִמְצאו קלֵי הדעת בתורה הקדושה דבר אשר יהיה להם לזרא.. שיגרום להקֵל כבוד התורה בעיניהם, ויניח לאנשי לצון מקום חלילה ללעוג עליה; וגם בעבור הנכרים, לבלתי תתרחק נפשם, אם יישא לבם אותם לבוא לחסות תחת כנפי השכינה; ועם זה גם כן לבלתי תהיה האומה ללעג ולקלס בעיני העמים, אם ימצאו בתורתנו ובסיפור קורות אבותינו דברים אשר לא לכבוד והדר יהיו בעיניהם. זה עיקר כוונת אנקלוס בתרגומו".

ומחשש בפני הביקורת ממשיך שד"ל: "רבים מן הקוראים במאמרי זה ישרקו ויחרקו שן עליו. על כן בשפה רפה ובכובד ראש לאהבת האמת היקרה מכל, ולכבוד הגֵר הצדיק אשר נסתרה דרכו במשך הדורות, אגלה אותו ואומר: התרגום לא נעשה בעבור החכמים, אבל בעבור ההדיוטות". 

 

1. בהמשך  קובע שד"ל את הכלל, שכאשר אונקלוס מבקש לשנות מהתרגום המילולי, הוא עושה זאת בארבע דרכים: "שנוי הלשון עם שמירת הענין, שנוי הלשון עם שנוי הענין, תוספת לשון עם שמירת הענין, ותוספת לשון עם שנוי הענין".
2. מארבעה כללים אלה, נמשכים 32 נתיבים שונים, חלקם מובנים מאליהם, אך חלקם דורשים העמקה רבה על מנת לרדת לשורשם של דברים. חלקם נובעים מהפער בין שתי השפות, חלקם "להרחיק כל מחשבה בריבוי האלוהות", ויש גם את הרצון להימנע משאלות רטוריות, ('מי כמוכה באלים ה" הוא יתרגם- לֵית בַּר מִינַך, אין כמוך), וכן את הרצון להימנע ממושגים מופשטים ('ותמלא הארץ חמס', יתרגם אונקלוס חֲטוֹפִין, כלומר עושי חמס). באחד הנתיבים הוא מכוון לדברי הרמב"ם במורה, וכותב: "שנויי הלשון להרחיק התארים, הפעולות, אשר יִיחוסן אל הבורא יוכל לְמעֵט כבודו והדרתו בלב ההמון". והוא מביא כמה דוגמאות, למשל: 'וירח ה' את ריח הניחֹוח' (בראשית ח' כ"א) תרגם וקביל ה' ברעוא ית קרבניה. [קיבל ה' ברצון את קרבנו]. ועוד.
3. כאמור, תפישתו של שד"ל היא שכוונתו העיקרית של אונקלוס במקומות בהם שינה את פשט התרגום היא לפרש את התורה ולהבהיר אותה על מנת לקרבה להמוני העם, בתקופה בה העברית נדחקה מפני הארמית, אשר הפכה לשפה המדוברת. גם הצורך לקרב את העם אל ההלכה היה חשוב לו. כך תרגם את 'לא תבשל גדי בחלב אימו'- "לָא תֵּיכְלוּן בשר בחלב".
4. החוקרים מהדור האחרון מציינים כי שד"ל היה הראשון שניתח ניתוח שיטתי את כל הבעיות הכרוכות בפרשנות אונקלוס ומחלקים את 32 הנתיבות לשלושה נושאים ראשיים: כבוד ה', כבוד האומה וכבוד התורה. והרוצה להתעמק בכל שלושים ושתיים הנתיבות, מוזמן לצלול להקדמת שד"ל.

 

ולסיום המבוא המקוצר הזה:   התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם, המודפס ביותר, אך גם המתורגם ביותר. זכה התנך להיות מתורגם אינספור פעמים, לרוב השפות בעולם. החל מתרגומי העולם העתיק- תרגום השבעים (ליוונית), אונקלוס, התרגום הירושלמי ואחרים (לארמית), וכן התרגומים לשומרונית, ללטינית ועוד, ועד לתרגומים המפורסמים של מרטין לותר (לגרמנית) ומלך אנגליה ג'ימס הראשון (לאנגלית). ועוד ועוד. ראשיתו של תרגום התורה בימי הבית השני, והמסורת ייחסה אותו לעזרא הסופר. גם המעבר של האותיות מעברית עתיקה לאותיות אשוריות מיוחסת לתקופת עזרא. שד"ל איננו מרבה לעסוק בנושא ההיסטורי באוהב גר, ומסיים את ספרו/ מחקרו על אונקלוס במשפטי סיום, כמקובל:

והשבח והתהילה, לנורא עלילה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, אשר הביאני אל המנוחה והנחלה, בעיר הזו [פדובה] המהוללה.. והיתה מסילה לעם סגולה, יֶלֶך אל הנמלה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים יכסו מצולה.

שדל המשתדל.

יונתן בשיא

מעלה גלבוע, פסח תשפ"א

 

אמר העורך:

1. זה הוא הכרך ה-13 מספרי שד"ל שאנו מהדירים, אחרי הפירוש לתורה (5 כרכים), הפירוש לחלק מספרי הנ"ך (5 כרכים), "על החמלה וההשגחה", ו"הויכוח".
2. אוהב גר יצא בדפוס פעמיים, ב-1830 (וינה), בסמוך לכתיבתו ע"י שד"ל, וכן שלושים שנה לאחר מותו של שד"ל, ב-1895 (קראקוב). ישנם הבדלים בין שתי ההוצאות, יש שינויי תוכן, וחלק מההקדמה שבהוצאה הראשונה נעדרת מההוצאה השניה. ויש צורך להשוות כל הזמן בין שתי המהדורות, ולהחליט במה בוחרים.
3. כפי שכבר הזכרנו במבוא, המדובר בעבודת מחקר, וצריך לשוות לה צורה כזו.
4. ההקלדה מורכבת, הדיוק בנקוד מסובך. בציטוטים מהמקרא נפלו טעויות רבות (בעיקר- בכתיב חסר וכתיב מלא). לכן בחרנו לנקד את רוב הציטוטים.
5. על מנת ליצור שוני בין ציטוטים מהמקרא לבין ציטוטים ממקורות אחרים, שמנו בציטוט מהמקרא גרש מכאן וגרש מכאן, ואילו בציטוט מרש"י או מאונקלוס, שמנו בדרך כלל גרשיים מכאן וגרשיים מכאן.
6. כמו כן הדגשנו את הפסוק שאליו מתייחס שד"ל וניקדנו אותו, על מנת לבדלו מהפירוש או ההסבר שבא אחריו.
7. שיטת הסיפרור של ההערות מקשה על הקריאה: שד"ל כתב לכאורה 434 הערות ("כפליים מאוהב גר"), אך בפועל הכניס בכל סעיף יותר מהערה אחת על פסוק אחד. לעיתים ההערות הן על כמה פסוקים, אפילו בפרקים עוקבים, ומצאנו אפילו הערות חוצות פרשות. ראה למשל הערה מספר 71 המתחילה בשלהי פרשת תולדות ומסתיימת בתחילת פרשת ויצא. עד שנדמה לעיתים ששד"ל סיפרר את ההערות כך שיתאימו למספר 434.
8. הדבר היקשה מאד על שיוך ההערות של  אלישבע בראונר   למספרים העוקבים, וכך חילקנו לחלוקת משנה את ההערות. ראה למשל הערה 71 שחילקנו ל- 71א, 71ב (בפרשת תולדות), והערות 71ג, 71ד, 71ה, 71ו בפרשת ויצא.
9. וזו גם ההזדמנות לומר תודה לכל הרבים שתרמו להוצאת הספר: לאלישבע בראונר על ההערות המחכימות, לרב בני הולצמן שעיבד אותן, וכן תודה למקלידים ולמגיהים: יעקב קרויזר, חיים גלדציילר, שיר גיל נכדתי, ועוד.
10. תודה גם לעקיבא, בנו של הרב בנימין פוזן, ולנחמיה, בנו של דב רפל, שהעמידו לרשותי את כתבי האב. שני האבות היו מגדולי המומחים לאונקלוס, והקריאה באוצרותיהם מעשירה מאד את העוסק בהם. 
11. תוכן העניינים וכותרות ביניים: במקור יש מעט כותרות ביניים, ואין תוכן העניינים. את הכותרות שהוספתי, שמתי בסוגריים מרובעים. הוספתי תוכן עניינים המאפשר למתעניין להגיע ישר לנושא בו הוא מעוניין.
12. מן הסתם, גם אחרי הניפוי והעיבוד, יימצאו עוד אי אילו שגיאות. הן כולן שלי.

 וכמאמר משורר התהלים (י"ט):

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.

ובהמשך:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

 

י.ב.