PROLEGOMENI פְּרוֹלֶגוֹמֶנִי

מבוא לספר / יונתן בשיא

בחודש מאי 2025, נערך באוניברסיטת בר אילן כנס, במלאת 160 שנה לפטירתו של שד"ל. בפתח היום, אמרתי את הדברים הבאים, אשר בחרתי להעלות כאן על הכתב, על מנת שישמשו כעין מבוא. דווקא בגלל שנאמרו בעל פה, נראה היה לי נכון להעלות את הדברים על הכתב, כמבוא לספר. 

מורי ורבותי

שד"ל והדקדוק העברי

אני עוסק במשנתו של שד"ל כבר למעלה מעשרים שנה. ערכתי כבר 14 מספריו. ואת ספריו בנושא הדקדוק העברי – לא הכרתי!  אכן, על שד"ל נכתבו אינספור מחקרים ועבודות. כתביו נערכו אחרי מותו פעמים רבות, אך בגישתו לדקדוק העברי עסקו הרבה פחות. דומה שהסיבה לכך היא שספריו בנושא הדקדוק העברי נכתבו באיטלקית דווקא!  תלמידיו, ובהם הרב יצחק פארדו, לימים הרב של וורונה, הסבא של שתי הסבתות שלי, עסקו אחרי מותו יותר בהוצאה לאור של פירושיו לתורה, ופחות בספרי הדקדוק שלו.

אני עוסק כעת בעריכת ספרו PROLEGOMEMI ('הקדמה לדקדוק העברי‘ֿֿ, שם זמני), שלא תורגם מעולם לעברית (אם לא סופרים את הקונטרס של קסטיליוני משנת 1895), שתורגם כעת עבורי ע"י אלון אַלְטַרַס, ואשר נושאו הוא תולדות השפה העברית, האותיות האשוריות, הניקוד העברי, הפיסוק (טעמי המקרא), ועוד. אחריו יש עוד ארבעה כרכים, כתובים כולם איטלקית, העוסקים בדקדוק עצמו: 

• שני כרכים עבי כרס (כ-600 עמודים יחד), העוסקים באספקטים שונים של הדקדוק העברי – סמנטיקה, מורפולוגיה, אטימולוגיה, ועוד.

• ועוד שני כרכיםֿ, האחד בדקדוק של הארמית המקראית (עזרא ודניאל) והשני בדקדוק של הארמית התלמודית. 

• (ובסוגריים – יצוין כאן גם ספרו של שד"ל (בעברית) ״אוהב גר״, ובו ניתוח של תרגום אונקלוס, ודרכו תמצית של תפישתו בנושא הדקדוק של הארמית המערבית והמזרחית, סורסי, ואפילו מילון קצר למילים בארמית סורית).

מתוך כל הספרים האלה, דווקא ספרו האחרון, העוסק בלשון התלמוד, אותו כתב שד"ל כנראה בסוף ימיו, זכה לתרגומים רבים. מהם נדגיש את התרגום לגרמנית (ע"י ד"ר מרקוס זלמן קריגר, ברסלב 1873), ואשר תורגם מגרמנית לעברית ע"י חיים צבי לרנר (חצ"ל) (1880).

 הידע הצבור היום בידי חוקרי השפות השמיות העתיקות רחב הרבה יותר ממה שהיה ידוע בזמנו של שדל. האכדית, האוגריתית, האָבַלִית, מכתבי אל עמארנה, ועוד – לא היו ידועים בזמנו, וכך התקדמו במקביל מדעי הארכיאולוגיה מחד, והחקר על התפתחות השפות מאידך, עקב בצד אגודל.

אפילו הניסיון האמיץ והידוע של שד"ל להסביר את הצירוף הסתום בעים רוחו (ישעיהו י"א) דרך האותיות השומרוניות, ושהכוונה היא בעֹוצם רוחו, התעלם מכך שהאותיות בעברית עתיקה אינן זהות לאותיות השומרוניות, דבר שלא היה ידוע לשד"ל.

אגב: אני קורא לניסיון זה 'אמיץ' כי הוא הרשה לעצמו לשנות אות בספר ישעיהו, ו'ידוע' כי הוא הציע זאת לגזניוס, שהשקיע את ההצעה בפירושו, מבלי להזכיר ממי קיבל את הרעיון…

גם המחקר על התפתחות הניקוד (שהרי בשפות השמיות היו בתחילה רק עיצורים) מעניין, וכך גם התפתחות הפיסוק (טעמי המקרא) שחלקו הגדול לא היה ידוע (ובחלקו נותר לוט בערפל עד עתה).

והנה, כל חמשת הספרים העוסקים בדקדוק עברי כתובים איטלקית. ונשאלת השאלה: מדוע?! הרי שד"ל הוציא לאור למעלה מ-40 ספרים (תלוי איך סופרים) ועוד מאות מאמרים, וכמעט כולם בעברית צחה.

כאן, אני מבקש להציג בפניכם את דרכו של שד"ל לגבי הוצאת הגיגיו לציבור לאורך השנים. הוא פרסם את מאמריו ואת גילוייו בדרך כלל בעיתוני התקופה. אפילו את פירושו לקהלת הוא פרסם ב'אוצר נחמד', אחד מכתבי העת של התקופה. ואילו את פירושו לתורה שהוא המפורסם והמודפס מבין כתביו, לא זכה שד"ל להוציא לאור כלל. רק תלמידיו ובניו, בעשור שאחרי מותו, הוציאו את הפירוש (עם התרגום לאיטלקית) לדפוס. שהרי הוא לימד בכל שלוש שנים מחזור חדש של תלמידים בבית המדרש לרבנים בפדובה, וכל תלמיד כתב בכתב ידו את הפירוש מאיזשהו מאסטר, שעבר שינויים ממחזור למחזור, לפי השתנות דעותיו של שד"ל (וגם לפי ההתפתחויות שחלו במדעים שונים, ובכללם במדעי הארכיאולוגיה והגאוגרפיה). ראו אפילו את הסבריו לקריעת ים סוף, המתכתבים עם חפירת תעלת סואץ, באותה התקופה, ואת תיאוריו על אדם שחצה רגלית עם גמל ליד העיר סואץ!

נשוב, אם כך, לשאלת הדיון וננסה להבין מדוע דווקא את ספרי הדקדוק שלו כתב שד״ל באיטלקית. 

ובכן, רוב האנשים אינם אוהבים דקדוק! כבר בבית הספר, העיסוק בבניינים, בשמות עצם ובמבנים תחביריים, מְטִילים שיממון ואף דחייה על התלמיד המצוי. ואולם הדיבור, הכתב, והכתיבה, הינם ערש התרבות האנושית. שאלות רבות על תולדות המין האנושי מתחברות לשאלות מאד מרכזיות בתולדות השפה.

וכאן נשאלת השאלה: האם ספריו על הדקדוק העברי נכתבו באיטלקית על מנת להקל על תלמידיו של שד"ל ללמוד את השפה? או שמא כמו ספריו ה'אקדמיים' האחרים, הם נועדו לקוראים המלומדים שבאוניברסיטאות של אירופה? 

שד"ל עצמו נותן לכך את התשובה: גם וגם. הוא קורא לעבודתו עבודת מחקר, סוקר את כל ספרי הדקדוק של מאתיים השנים האחרונות שקדמו לזמנו, של יהודים ושל שאינם יהודיים, ומציין שדקדוק השפות העתיקות הוא נושא שנזנח ע"י החוקרים באיטליה.

אך יחד עם זאת, הוא גם מכין את הקרקע ללימודי העברית בבית המדרש לרבנים שבו הוא מתחיל ללמד (1829).

וכך הוא אומר בסיום ההקדמה ל- PROLEGOMENI:

המחקר הזה הכרחי משום שבעת הזאת באיטליה אין התחום הזה עצמו זוכה להכרה,  ואין מטפחים אותו… 

ובהמשך הוא אומר: 

השיטה שבה נקטתי כדי לדון במושא מחקרי היא כזאת שביכולתה לשנות במוחם של התלמידים הצעירים האלה, את הדעות הקדומות שיש להם נגד הנושא הזה ולהפוך אותו, בעיניהם, למעניין ואפילו אהוב. לפיכך אהיה מאושר אם אכן זו התוצאה שחיבורי יחולל אצלם, וזו תהיה תוצאת מאמצי'.

אמור מעתה: שתי סיבות היו לו, לשד"ל, ואת שתיהן הוא מונה כסיבות לשימוש שלו בשפה האיטלקית. מחד הוא מכנה את עבודתו מחקר, ומאידך הוא מפנה אותו לתלמידיו.

כאן ראוי לציין ששד"ל היה קנאי לשפה העברית! הוא השתדל לדבר ולכתוב בעברית בלבד. את שיעוריו הוא העביר בעברית, ובהשפעתו הוכנסו לבית המדרש לרבנים כללים המחייבים את המורים ללמד לפחות חלק משיעוריהם בעברית, ובכללם לימוד חובה של ספרות עברית חדשה. ובחינות ההסמכה לרבנות כללו מבחן על פה בעברית בלבד, וחיבור בעברית מודרנית. 

כאשר קיבל  מכתב בגרמנית, מר' שמשון רפאל הירש, הוא לא התעצל ושיגר אליו תשובה נוזפת בחרוזים:

"מה היה לו, לבעל 'אגרות צפון,'
הנהפך להיות גייגער  או הַאלְדְהַיים,
כי יכתוב לשד"ל בלשון הצפון
ולא בשפת יהודה וירושלים"

ואכן, שד"ל פרסם את מאות איגרותיו, בכל כתבי העת של התקופה. "בכורי העיתים" "המגיד " "כרם חמד" "ישורון", "אוצר נחמד" ועוד – כולם בעברית.

וכאן אני רוצה לספר אנקדוטה, על דבר עורר את חמתו: מאמר שלו פורסם (בשנת תר"ו) ב'ביכורי העיתים' כאשר באותו קובץ פורסם מאמר המדבר בשבחו של שפינוזה! רחמנא ליצלן! זה אותו שפינוזה שעליו כתב שד"ל בפתח פירושו לספר דברים- 

ואחרי אשר בדור הזה כבר נתפשטו ספרי שפינוזה בעולם, וכבר תורגמו בלשון אשכנז וצרפת, וכבר נכתבו שבחי האיש ההוא גם בלשון הקודש, וכל זה סיבה שקוראי ספריו מתרבים גם בקרב ישראל, וגם בהמון העם, מוכרח אני להודיע כי שקר וכזב כתב שפינוזה בראש פרק שמיני מספרו… שפינוזה, מלבד שטעה בחקירותיו, אין ספק שהיה גם כן מדבר בלב ולב, ובכמה מקומות הטעה את קוראיו בערמה ובמרמה. והמקום ירחם על הקוראים ספריו, ויפקח עיניהם להכיר שקריו. 

ובקיצור – שד"ל מחליט להפסיק ולפרסם בעיתוני התקופה, ולהוציא אחת לשנה ספר משלו עם כל המאמרים שהוא עמד לפרסם בבמות השונות. וכך הוא מנמק את צאתו לאור של הספר בית האוצר:

ואני, זה לי עשרים שנה שאני משתדל להחיות לשון הקדשֿ, ולהבעיר את אהבתה בליבות בני ישראל, הן בעל פה בלימוד הבחורים, והן בכתב בחיבור הספרים ובמשלוח אגרות צפונה ונגבה. ולא אומַר שעשיתי הרבה, אבל המעט בעניין הזה, הרבה הוא בדור הזה.

אפס כי עד עתה הוצאתי רוב דברַי בספרי אסופות, אשר יתקבצו שמה מאמרים מאנשים שונים.. וכבר הייתי מפעם לפעם מצטער ואומר בליבי: מה אועיל בכל עמלי? אני בונה וחברַי הורסים, אני נוטע וחברי גורשים. אך עתה, זה מקרוב, בצאת לאור ביכורי העיתים החדשים לשנת תר"ו [1846], ראיתי מאמרַיי נדפסים יחדיו עם תולדות שפינוזה ותהילותיו, ראיתי כי אין ראוי לי לשלוח עוד מכתבַיי בספרים כאלה, אשר לא אדע מי יבוא מימינם ומשמאלם. ואם נקיי הדעת שבירושלים היו נזהרים שלא לֵישב בסעודה בטרם יידעו מי מיסב עימהם, קל וחומר בהדפסת ספרים אין ראוי לנו להשתתף עם אנשים אשר לא נדע דרכיהם ומחשבותם. כי אולי, תחת אשר קיווינו להואיל- נזיק, כי יתכן שנהיה אנחנו סיבה להוסיף לַסֵּפר ההוא קוראים ועל ידי כך יפוצו מעיינות השקר החוצה, יותר ממה שהיה אם היו הדברים הרעים נדפסים לבדם…' 

אז אמרתי לתלמידיי וידידיי, וראיתים בשמחה להתנדב לי להלוות לי הכסף הצריך להוצאות הדפוס… על כן גיליתי מחשבותי לידידי היקר, יהושע השיל שור ומיד ענה דודי ואמר לי כי אין צורך לקבץ כסף מכיסים שונים, כי הוא לבדו יַזיל זהב מכיסו ככל הצריך להוצאות הדפוס ואחר כך ישתדל על ידי מכיריו ואוהביו למכור את הספרים עד שוב צרור כספו אליו…. 

אם כך, הדילמה ברורה: מצד אחד, אומר שד״ל, אני רוצה לבחור את האכסניה בה יפורסמו דברי, אך מצד שני – הדבר מחייב מקורות כספיים שאינם עומדים לרשותי.  ושד"ל כידוע היה עני מרוד, ולכן היה עליו לחשוב על חלופה אחרת. 

ואולם, בהמשך הוא חזר לפרסם בעיתוני התקופה כמקודם. והוא מסביר:

כן אנוכי, זה שנתיים ימים, מרוב שיחי וכעסי, בראותי תהילות שפינוזה כתובות אצל דברַי בפירוש המקראות, התעוררתי לבנות את בית האוצר הזה.. ולא עברו ימים מעטים וחזרתי למנהגי להיות נדרש לכל דורשַיי, כי ראיתי כי כך היא חובתי וכך ראוי לי לעשות, לזרוע תורה ותושייה כפי כוחי בכל מקום שידי מגעת.. ומובטח אני שיימצאו בין חכמי הדור שלושה אנשים שיצדיקו חרטתי ויאמרו לי מותר לך מותר לך.. ויסלחו לי אם בתוך כך לא בניתי לשכה אחרת בבית האוצר. 

כלומר – לא הוספתי כרכים נוספים ל'בית האוצר״.

ואולם: למרות הכל, ניסה שד"ל את מזלו גם בטכניקה אחרת, בשני ספרים, בשיטה דומה, כמעט חופפת: בסיפרו שעליו דיברנו קודם, Grammatica della Lingua Ebraica [דקדוק השפה העברית], וב…ספר ישעיהו!

את שניהם הוא פרסם באותה השיטה: במקום בספר אחד (כבד ודו לשוני.) – בשבעה Fascicoli (קונטרסים), בהפרש של שנה-שנתיים האחד מהשני. את שני הספרים הוא החל לפרסם בערך באותה השנה (1855), ובשניהם, החוברת השביעית (והאחרונה) הוצאה ע"י בניו, POSTUMO כלומר אחרי מותו (1865). עבור כל אחד משניהם מצא שד"ל מה שנקרא בימינו 'ספונסר', יה"ש (יהושע השיל שור) לדקדוק ואברהם כהן מפריס לישעיהו. (המחיר של חוברת אחת של Grammatica. היתה 0.65 פרנק, ואילו המחיר של חוברת אחת של ישעיהו היא 1.5 פרנק).

 

אך בעוד שפירושו לישעיהו כתוב עברית, ונדפס וצוטט מאז אינספור פעמים, לא זכתה לכך הGRAMMATICA, הכתובה איטלקית, ונותרה לה כמו מונחת בקרן זווית.

אפשר לסכם ולומר שכוונתו של שד"ל היתה טובה, לקרב את העברית הן לתלמידיו, והן לחוקרי העברית של אמצע המאה ה-19, אך בדיעבד, העובדה שכתב את ספרי הדקדוק שלו באיטלקית הביאה לדחיקתם. שכן, העברית  שָבָה מאז לגדולתה, והיא שגורה היום בפי כל, ואילו ה- GRAMMATICA נותרה בשולי ההיסטוריה, עקב השפה האיטלקית שבה נכתבה.

ותודה גדולה לפרופ' אהרן רובין שגאל את הספר (בתרגום לאנגלית). לצערנו נבצר ממנו להשתתף בכנס הזה, ומכאן שלוחה אליו ברכה.

ובסיום, כמה דברים אישיים אליך, שד"ל, מלב אל לב:

הייתי בוונציה לפני שבועות אחדים, להשתתף בהלוויה של דודי, רובי בסי. Roby Bassi. הנין של יצחק פארדו תלמידך, שאותו הזכרנו קודם. וונציה השוכנת במחצית הדרך בין טריאסטה, בה נולדתָ, ובין פדובה, בה עשיתָ את רוב שנותיך. לו יכולתי להשיח ולספר לך על הכנס הזה, על כך שתורתך חיה וקיימת, על כך שהיהודים אמנם ממשיכים להתקוטט, אבל כעת הם עושים זאת למצער בעברית (!) לשון הקודש, ובארץ ישראל- לו סיפרתי לך על כל אלו, ספק אם היית מאמין. הרבה אני עוסק במשנתך, ואני חש שכמעט יכול אני לנחש את מחשבותיך והרהוריך. ואני משוכנע שלוּ ידעתָ, הייתָ אומר לעצמך ולתלמידיך: 'אף על פי כן ולמרות הכל, נצח ישראל לא ישקר'.

מעלה גלבוע

ניסן תשפ"ה