יעקב חי פארדו (יח"ף) נולד ב 1818, ויצחק אחיו (י"ף) נולד ב- 1824, להוריהם שמואל דוד ובֶּלִינָה. שמואל דוד הוא נצר למשפחת רבנים מפוארת, מצאצאי האנוסים. יתכן שהשם Pardo הוא שיבוש של העיר Prado שבספרד, ששם שרשיה של המשפחה. (בישראל יש כיום משפחות רבות ששמן פארדו, אך אינן מהענף הזה של המשפחה, שנגדע עם מותו של י"ף).
נראה שהידוע בשושלת הוא הרב דוד פארדו, הסבא של שמואל דוד, אשר קבור בהר הזיתים. פירושו לתוספתא חסדי דוד הינו פירוש התוספתא היחיד המקיף את כל התוספתא, ומשמש אף היום כמקור מרכזי לכל לומדי התוספתא. שני האחים נולדו בליבורנו, אך כבר בילדותם עברה המשפחה לוורונה לאחר ששמואל אביהם התמנה למשרת הרב הראשי של העיר. יח"ף החל את לימודיו בבית המדרש לרבנים שבפדובה, בשנת תקצ"ה (1835), אך נפטר מיד לאחר שסיים את לימודיו. אחיו יצחק, שהתכונן ללמוד לימודי הנדסה, שינה תכניתו והגיע אף הוא לבית המדרש, שש שנים לאחר אחיו (1842). ב-19 ביוני שנת 1846 סיים את ההסמכה לרבנות בהצטיינות, ומיד לאחר מכן קיבל תפקיד כרב בפנימייה הרבנית בפאדובה. ב-3 בספטמבר 1847 קיבל דוקטורט במשפטים ותואר של "רועה רוחני בישראל".
ב-1 בפברואר 1848 נכנס י"ף לתפקידו כעוזר לאביו שמואל דוד, שהיה רב קהילת ורונה. ב-2 בספטמבר 1848 הוא נאם את נאומו הראשון בבית הכנסת הראשי, שכותרתו "הוצאת דיבה". בשנת 1849 הפך להיות מזכיר הקהילה. ב-19 במרס 1855 הוא התחתן עם Bellina Ravenna. לשניים נולדו חמישה ילדים - ארבע בנות ובן: אנריקטה, אולדה, אאוג'ניה, סופיה ודוד. זה האחרון נפטר בהיותו בן כשנה מסיבות טרגיות (כנראה נפילה פתאומית מזרועות בן משפחה).
בסוף שנת 1858 קיבל יצחק פארדו על עצמו את משרת הרב הראשי של ורונה, לאחר שאביו נפטר. במשך למעלה משלושה עשורים הוא שירת נאמנה את הציבור היהודי בעיר, הן כרועה הרוחני של הקהילה והן כמבַצֵר זהותה. יצחק פארדו נפטר בערב ה-22 בדצמבר 1892.
על תקופת רבנותו בוורונה ניתן לומר כמה נקודות מרכזיות:
התקופה היא תקופת האמנציפציה, ואיתה החלה ההתבוללות הגדולה. מניעת ההתבוללות, ושמירה על הקהילה ויצירת גבולות ברורים ליהדות, היו הציר שסביבו הוא פעל.
הקים את בית הכנסת הגדול של וורונה. עד היום נשמר שם כסאו המיותם, עם שרשרת סביבו, לזכרו של בונה בית הכנסת.
הוא נחשב לראשון בעולם היהודי שהנהיג את בת המצווה לבנות! על מנת ליצור אירוע שישמש קונטרה ל- Comunione הנוצרי, הוא הנהיג כל שנה, בחג השבועות, טקס רב רושם מול ארון הקודש, שבו כל בנות המחזור, בשמלה לבנה, ייכנסו לעול מצוות. שמורה עוד עמנו תמונתה של אמא ז"ל, ביום בת המצווה שלה.
בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבירושלים, יש חומר רב על הרב יצחק פארדו. ועל אביו שמואל. נביא כאן רק סיפור אחד, סיפורו של שופר אחד, שחור, עשוי מקרן של אייל, יוצא דופן, בעל קול עמוק, אשר עבר במשפחתנו מדור לדור, ולא ברור לנו בן כמה מאות שנים הוא, ואשר הגיע אחרי נדודים רבים ברחבי אירופה, אל המנוחה, בארץ ישראל.
לדברי מביני דבר, השופר הוא- בשל צורתו- שופר מן הסוג אשר יוצר בקהילות המזרח. העיטור היחיד שיש בו- השיניים בקצה הרחב- הם כנראה הוספה מאוחרת כמנהג יהודי איטליה. אבי סיפר, שאמא שלו סיפרה, שהשופר הזה היה שייך למשפחת פארדו "זה כמה דורות", ושמואל קיבל אותו מידי זקנו ר' דוד ע"ה, אשר קיבלו מאביו כמה דורות לאחור, אף שלא ידעה להגיד כמה.
במאה ה- 18 היו בוורונה כ- 900 יהודים, אשר פרנסתם הוגבלה ע"י השלטונות לאריגת משי ותפירת בגדים. אך ההגבלות, והמיסוי הכבד, הביאו לכך שהמיפקד בסוף המאה ה- 18 קובע כי יש בוורונה "9 משפחות יהודיות עשירות, 62 בעלות אמצעים בינוניים, ו- 106 משפחות ללא אמצעי מחיה כלל". אף על פי כן, ערכו יהודי וורונה קבלת פנים מפוארת לרבם החדש, שהגיע מליבורנו, ואשר הוכתר בטכס רב רושם בבית הכנסת. בתאור הטכס (1828) נאמר: "תקעו תקיעה, שברים ותרועה בשופרות, וביניהם בשופרו השחור של ר' דוד שמואל פארדו".
אחרי מותו של דוד שמואל (1858), החליפו יצחק בנו, ששימש בוורונה כרב עד מותו בשנת 1892. הוא בנה את בית הכנסת היפה של וורונה, שעד היום שמור בו הכסא שעליו ישב יצחק פרדו, הסבא של שתי הסבתות שלי.
הענף הזה של משפחת פרדו ניתק, עם מותו של יצחק, ונותר רק השופר. השופר השחור, בעל הקול העמוק, שבמשך דורות עבר מיד ליד, מדור לדור, ואשר בילדותי עוד תקעו בו בשדה אליהו, עד שנפסל. וכעת, עם מותה של אימי, עבר השופר אל הדור הבא- אלי. עם האחריות להעבירו הלאה, לדורות הבאים.