fbpx

שד"ל ותלמידיו

גדול חכמי איטליה במאה התשע-עשרה

שמואל דוד לוצאטו (תק”ס- תרכ”ו, 1800 עד 1865), היה – להערכת רבים – הדמות המקורית ביותר בין אנשי “חכמת ישראל”, במערב אירופה של המאה ה-19. רבים אף מכנים אותו “גדול חכמי איטליה במאה ה-19”. נכתבו עליו ביוגרפיות רבות, כולל אוטוביוגרפיה שהוא כתב, וכן מחקרים רבים.

מאבות חכמת ישראל ומסוללי דרכה. תלמיד-חכם חריף, שקדן ואוטודידקט. פרשן המקרא, הוגה, בלשן עברי, חוקר שירה עברית, משורר ומתרגם. שרשרת של אסונות משפחתיים ועוני מרוד לא מנעו ממנו להעלות על הכתב את פרי הגותו ומחקריו בעשרות כתבים, ספרים ומאמרים ולנהל התכתבות מעמיקה, ענפה וערה עם חכמי דורו בעברית, באיטלקית, בצרפתית ובגרמנית. תשעת כרכי המכתבים שלו מהווים אוצר בלום של ידע בכל תחומי המחקר המתפתחים של המאה התשע-עשרה.

סיפור חייו

שד”ל נולד בטריאסטה שבצפון מזרח איטליה, לאביו חזקיה, שהיה חרט עץ ותלמיד חכם, ולאמו מרים מלכה לבית לולִי. שני אחיו הגדולים נפטרו בעודם ילדים, ונותרו רק הוא ואחותו הצעירה רחל נחמה. עד הגיעו לגיל 18, הספיק שד”ל ללמוד תורה ונ”ך, רש”י, רד”ק ומשניות, עברית איטלקית ולטינית, וכן גרמנית וצרפתית, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה כללית. הוא גם הספיק לסיים פעמיים את הש”ס, וכבר הוציא ספר שירים, וספר דקדוק עברי באיטלקית, והחל לתרגם לעברית את משלי איזופוס. בהמשך ילמד גם שפות שמיות (סורית, ארמית ועוד). אמו נפטרה בהיותו בן 13 והוא נאלץ לעסוק במקביל ללימודיו גם במלאכת הבית. לבשל למד אז מבת דודתו, המשוררת רחל מורפורגו.

בהיותו בן 28, ומיד לאחר נישואיו לבלהה בת שבע סֶגְרֶה, יצא לפדובה, לשמש כמורה בבית המדרש לרבנים, שם נשאר עד יום מותו. מאשתו הראשונה נולדו לו 4 ילדים. היא נפטרה בהיותה בת 38. כעבור שנה נשא לאשה את אחותה, לאה, ממנה נולדו לו 4 ילדים נוספים. ואולם 5 משמונת ילדיו נפטרו בחייו: בנו הבכור, אוהב גר (בן 24), מילכה (בת 18), מרים (18), ישעיהו (14 חודש) וברוך איוב (בן 7). זה מעיד קודם כל על רמת הרפואה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. נותרו בחיים רק חזקיה-רפאל-ישעיהו שהיה עו”ד, יוסף, ובנימין שהיה רופא.

שרשרת האסונות והעוני המרוד, לא מנעו בעד שד”ל מלכתוב כל העת. הוא הותיר לנו עשרות ספרים, מאמרים וכן מכתבים פרי יצירתו, עם רבים מחכמי דורו שקובצו בתשעת הכרכים של מכתביו. עושר זה מראה לנו את רוחב היריעה ואת הידע העצום שצבר בכל מקצועות החכמה. במכתב מ- 1863 הוא כותב: הנני עייף מפאת גילי ומפאת תכונות רוחי. עייפתי בגלל טרדותי ואסונותי. בכל זאת אני מתמיד בעבודה. אינני רוצה לאבד אף יום כי מי יודע כמה מעטים הימים שעוד נשארו לי? בליבי אין כבר מקום לשמחה. אני יכול להתעמק במחשבות או להתאנח. רק המחקר והכתיבה יכולים להשקיט את כאבי.
בליל יום הכיפורים תרכ”ו (30.09.1865) נפטר שד”ל בפדובה ובה נקבר. בחייו זכה שד”ל לראות בדפוס רק את פירושו לספר ישעיהו. רק חמש שנים לאחר מותו החלו לראות אור - אחד אחרי השני – חמשת כרכי הפירוש שלו לתורה (כולל תרגום לאיטלקית), על-ידי בנו ישעיהו. הוצאה זו שלנו היא הראשונה המקבצת תחת גג אחד את כל פירושיו לתנ”ך.

תורה ומדע

שד”ל היה מאבות “חכמת ישראל” ומסוללי דרכה. בין היתר היה ממחדשי פרשנות הפשט אחרי הפסקה של 300 שנה, מאז פסקה הפרשנות הקלאסית.
שני עקרונות שימשו בסיס לפירושו לתורה, וכפי שנראה לא קל היה לגשר ביניהם: דבקות באמת המדעית מחד גיסא, וקנאות למסורת היהודית מאידך גיסא. האם יש סתירה בין שני העקרונות? שאלה זו העסיקה את שד”ל כל חייו. שהרי העיקרון האחד – תורה מן השמים, והעיקרון השני- הכל פתוח, חייבו מאמץ מתמיד לגשר ביניהם. כל מחקר חדש, כל גילוי ארכיאולוגי, כל לימוד השוואתי בין השפות של העולם העתיק חייב לימוד יסודי שיאפשר פרשנות שתְרָצֵה את שני הקטבים האלה. ואכן, המתח מורגש ומודגש בפירושו, במספר רב של מקומות. ואכן, הוא לא ויתר על האמת המדעית שלו, אך לא סטה כמלוא הנימה מהעקרון של “תורה מן השמים”, ואף ניתק מגע מפרשנים מחכמי דורו, אם חשד שהם סוטים מן הדרך.
בהיותו מחנכו של דור מנהיגים חדש לציבור היהודי באיטליה, נאלץ שד”ל להתמודד עם רוח הפרצים של המודרנה, והיה נתון לעימותים קשים עם חבריו הקרובים לזרם של חכמת ישראל.

בית המדרש לרבנים בפדובה

בשנת 1826 קבע הקיסר האוסטרו- הונגרי פראנץ יוזף הראשון, שתנאי לסמיכת רבנים ברחבי ממלכתו הוא שבנוסף ללימודי קודש, על המועמדים לרבנות ללמוד גם פילוסופיה ומדעים. “ויצו בכל מחנה העברים לבל יזיד איש עוד לישב על כסא ההוראה ולהיות רב בישראל אם לא מילא את ידו תחילה בחכמת המחקר, ויעבר קול בכל מלכותו לקבוע בית לימוד הרבנים בעיר החכמה פדובה”. כך חלק מלימודי בית המדרש היו “לימודי ליבה” (בשפתנו המודרנית), וכן חלק מהתלמידים למד במקביל גם באוניברסיטה של פדובה. בית המדרש לרבנים נחנך בשנת 1828, בראשו הועמד הרב הלל דלה טורה (Della Torre). שד”ל היה אחד המורים. ועסק בעיקר בתורה, בנ”ך ובמחשבת ישראל. חיבוריו החשובים נכתבו במהלך עבודתו בבית המדרש לרבנים, ביניהם פירושו לחומש ולכמה ספרי נביאים, שיעורים במוסר, תיאולוגיה והיסטוריה יהודית, ותרגום התורה לאיטלקית.

יחיד ומיוחד היה שד"ל הן באישיותו הצנועה, הרגשנית ורודפת האמת, והן בהיקפים הנרחבים של הגותו המעמיקה ומחקריו בתחומי היהדות השונים, שחלקים מהם עדיין ראויים להילמד גם בדורנו, הצמא לצניעות, לאהבת האחר ולחמלה. אהבתו הגדולה ללא גבול לתורת ישראל ומוסרה, לעם ישראל ותולדותיו, לשפה העברית ולמורשת הכתובה והתרבות שהנחילה הציבו אותו כמגדלור הן לדורו והן לדורות שבאו אחריו"

ד"ר אפרים חמיאל, בהקדמה להוצאה המחודשת של ספרו של שד"ל 'על החמלה וההשגחה'

תמונה מבית המדרש לרבנים שצולמה לאחרונה [משמש כיום בית ספר עירוני]

תלמידיו של שד"ל

יעקב חי ויצחק פארדו (יח"ף וי"ף)

יעקב חי פארדו (יח"ף) נולד ב 1818, ויצחק אחיו (י"ף) נולד ב- 1824, להוריהם שמואל דוד ובֶּלִינָה. שמואל דוד הוא נצר למשפחת רבנים מפוארת, מצאצאי האנוסים. יתכן שהשם Pardo הוא שיבוש של העיר Prado שבספרד, ששם שרשיה של המשפחה. (בישראל יש כיום משפחות רבות ששמן פארדו, אך אינן מהענף הזה של המשפחה, שנגדע עם מותו של י"ף).
נראה שהידוע בשושלת הוא הרב דוד פארדו, הסבא של שמואל דוד, אשר קבור בהר הזיתים. פירושו לתוספתא חסדי דוד הינו פירוש התוספתא היחיד המקיף את כל התוספתא, ומשמש אף היום כמקור מרכזי לכל לומדי התוספתא. שני האחים נולדו בליבורנו, אך כבר בילדותם עברה המשפחה לוורונה לאחר ששמואל אביהם התמנה למשרת הרב הראשי של העיר. יח"ף החל את לימודיו בבית המדרש לרבנים שבפדובה, בשנת תקצ"ה (1835), אך נפטר מיד לאחר שסיים את לימודיו. אחיו יצחק, שהתכונן ללמוד לימודי הנדסה, שינה תכניתו והגיע אף הוא לבית המדרש, שש שנים לאחר אחיו (1842). ב-19 ביוני שנת 1846 סיים את ההסמכה לרבנות בהצטיינות, ומיד לאחר מכן קיבל תפקיד כרב בפנימייה הרבנית בפאדובה. ב-3 בספטמבר 1847 קיבל דוקטורט במשפטים ותואר של "רועה רוחני בישראל". ב-1 בפברואר 1848 נכנס י"ף לתפקידו כעוזר לאביו שמואל דוד, שהיה רב קהילת ורונה. ב-2 בספטמבר 1848 הוא נאם את נאומו הראשון בבית הכנסת הראשי, שכותרתו "הוצאת דיבה". בשנת 1849 הפך להיות מזכיר הקהילה. ב-19 במרס 1855 הוא התחתן עם Bellina Ravenna. לשניים נולדו חמישה ילדים - ארבע בנות ובן: אנריקטה, אולדה, אאוג'ניה, סופיה ודוד. זה האחרון נפטר בהיותו בן כשנה מסיבות טרגיות (כנראה נפילה פתאומית מזרועות בן משפחה).
בסוף שנת 1858 קיבל יצחק פארדו על עצמו את משרת הרב הראשי של ורונה, לאחר שאביו נפטר. במשך למעלה משלושה עשורים הוא שירת נאמנה את הציבור היהודי בעיר, הן כרועה הרוחני של הקהילה והן כמבַצֵר זהותה. יצחק פארדו נפטר בערב ה-22 בדצמבר 1892. על תקופת רבנותו בוורונה ניתן לומר כמה נקודות מרכזיות:
התקופה היא תקופת האמנציפציה, ואיתה החלה ההתבוללות הגדולה. מניעת ההתבוללות, ושמירה על הקהילה ויצירת גבולות ברורים ליהדות, היו הציר שסביבו הוא פעל. הקים את בית הכנסת הגדול של וורונה. עד היום נשמר שם כסאו המיותם, עם שרשרת סביבו, לזכרו של בונה בית הכנסת. הוא נחשב לראשון בעולם היהודי שהנהיג את בת המצווה לבנות! על מנת ליצור אירוע שישמש קונטרה ל- Comunione הנוצרי, הוא הנהיג כל שנה, בחג השבועות, טקס רב רושם מול ארון הקודש, שבו כל בנות המחזור, בשמלה לבנה, ייכנסו לעול מצוות. שמורה עוד עמנו תמונתה של אמא ז"ל, ביום בת המצווה שלה.
בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבירושלים, יש חומר רב על הרב יצחק פארדו. ועל אביו שמואל. נביא כאן רק סיפור אחד, סיפורו של שופר אחד, שחור, עשוי מקרן של אייל, יוצא דופן, בעל קול עמוק, אשר עבר במשפחתנו מדור לדור, ולא ברור לנו בן כמה מאות שנים הוא, ואשר הגיע אחרי נדודים רבים ברחבי אירופה, אל המנוחה, בארץ ישראל.
לדברי מביני דבר, השופר הוא- בשל צורתו- שופר מן הסוג אשר יוצר בקהילות המזרח. העיטור היחיד שיש בו- השיניים בקצה הרחב- הם כנראה הוספה מאוחרת כמנהג יהודי איטליה. אבי סיפר, שאמא שלו סיפרה, שהשופר הזה היה שייך למשפחת פארדו "זה כמה דורות", ושמואל קיבל אותו מידי זקנו ר' דוד ע"ה, אשר קיבלו מאביו כמה דורות לאחור, אף שלא ידעה להגיד כמה.
במאה ה- 18 היו בוורונה כ- 900 יהודים, אשר פרנסתם הוגבלה ע"י השלטונות לאריגת משי ותפירת בגדים. אך ההגבלות, והמיסוי הכבד, הביאו לכך שהמיפקד בסוף המאה ה- 18 קובע כי יש בוורונה "9 משפחות יהודיות עשירות, 62 בעלות אמצעים בינוניים, ו- 106 משפחות ללא אמצעי מחיה כלל". אף על פי כן, ערכו יהודי וורונה קבלת פנים מפוארת לרבם החדש, שהגיע מליבורנו, ואשר הוכתר בטכס רב רושם בבית הכנסת. בתאור הטכס (1828) נאמר: "תקעו תקיעה, שברים ותרועה בשופרות, וביניהם בשופרו השחור של ר' דוד שמואל פארדו".
אחרי מותו של דוד שמואל (1858), החליפו יצחק בנו, ששימש בוורונה כרב עד מותו בשנת 1892. הוא בנה את בית הכנסת היפה של וורונה, שעד היום שמור בו הכסא שעליו ישב יצחק פרדו, הסבא של שתי הסבתות שלי. הענף הזה של משפחת פרדו ניתק, עם מותו של יצחק, ונותר רק השופר. השופר השחור, בעל הקול העמוק, שבמשך דורות עבר מיד ליד, מדור לדור, ואשר בילדותי עוד תקעו בו בשדה אליהו, עד שנפסל. וכעת, עם מותה של אימי, עבר השופר אל הדור הבא- אלי. עם האחריות להעבירו הלאה, לדורות הבאים.

כל תלמידי שד"ל

1. אולפער, שמואל שלמה [שש"א] Samuele Salomone Olper נולד ברוביגו (1811). החל ללמוד בבימ"ד בפדובה ב- 1833. הוסמך ב- 1837.. רב בקזאלה (1857-59) ואחר כך רבה של טורינו עד מותו (1877).
2. אוסימו, יהודה אריה [יא"א] Leon Osimo נולד בפדובה (1815). תלמיד בבימ"ד לרבנים 1838 עד 1841. רב ראשי של פדובה- 1867 עד מותו (1869).
3. איגל, אליעזר אליה [אא"א] Lazzaro Elia Igel נולד בלמברג (1825). תלמיד בבימ"ד לרבנים ב- 1844 ואילך. במקביל- דוקטוראט לתאולוגיה באוניברסיטה של פדובה. שימש כרב ראשי של צ'רנוביץ מ- 1854 ועד מותו (1892).
4. אשכנזי, דוד חי [דח"א] David Vita Tedesco נולד ב- 1820. על פי עדותו של שד"ל, נפטר בשנת 1849, אחרי 6 חדשים של ברונכיטיס, בעת המצור על ונציה. כתב פירוש על נחום וחבקוק.
5. באזיבי, יוסף שבתי [יש"ב] Giuseppe Sabato Basevi נולד (1823) בפדובה. הוסמך בבימ"ד לרבנים ב- 1847. רב בסביוטה (1847 עד 1854) ואחר כל בספאלאטו (ספליט), ובסוף משמש כסגן הרב של פדובה עד מותו (1884).
6. גירונדי, אפרים רפאל- [אר"ג] Angelo Ghirondi נולד בפדובה. סיים את לימודיו בשנת 1855, ונפטר כנראה מיד לאחר מכן, שכן הוא מופיע מספר פעמים ז"ל או ע"ה.
7. גריגו, אברהם Abram Grego נולד בורונה. סיים את לימודיו ב- 1838. מחנך וסופר.
8. זאמאטו, אלישע חיים [אח"ז] Alessandro Zammatto)) נולד בפדובה (1844), למד בבימ"ד לרבנים 1866 עד 1868. רבה של פדובה מ- 1904 ועד מותו (1916).

9. חזק, דוד David Forti סיים את לימודיו בבימ"ד לרבנים ב- 1860, אך לא הוסמך.

10. ירא, יוסף Giuseppe Jare` נולד במנטובה (1840). למד בבימ"ד וקיבל סמיכה בשנת 1868. רב של פרארה מ-1881 עד מותו- 1915.

11. לאטאש, אברהם Abramo Lettes 12. לא-לי, אהוד Eude Lolli נולד בגוריציה (1826). הוסמך בבימ"ד לרבנים בפדובה בשנת 1854. רב בקונאו החל מ- 1869, ולאחר מכן בפדובה. נפטר בפדובה (1904).
13. לא-לי, שמואל חיים בן דוד (בן דודו של שד"ל, ואביו של אהוד) נקרא גם שחבד"ל. Samuel Hayyim Lolli נולד- 1788. נפטר- 1845.
14. לוצאטו, אוהב גר Filosseno Luzzatto בנו הבכור של שד"ל. נולד (1829) בטריאסטה. נפטר בפדובה בן 24 (1854). עסק בבלשנות בחייו הקצרים (סנסקריט, אשורית, כתובת פרספוליס ועוד).
15. לוצאטו, יהודה אריה Leone Luzatto נולד בוונציה (1841). הוסמך בבימ"ד לרבנים בפדובה ב- 1868. סגן הרב של וונציה. נפטר בפירנצה ב- 1918.

16. מודינה, שלום שמעון [שש"מ] Pacifico Modena נולד (1830) במודנה. הוסמך בבימ"ד לרבנים בשנת 1862. מנהל ת"ת באלכסנדריה (מצרים) משנת 1884 עד 1892. נפטר באלכסנדריה (1910).

17. מורטארה, מרדכי [מ"מ] Marco Mortara)) נולד ב- Viadana(1815), למד בבימ"ד לרבנים 1834 עד 1836. רבה של מנטובה מ- 1842 ועד מותו (1894).
18. מיינסטער, אברהם חי [אח"מ] Abramo Mainster נולד בוורונה (1816). תלמיד בבימ"ד לרבנים ב- 1838 עד 1841. רב ב- Viadana, ואחר כך ברוביגו (Rovigo), משנת 1851 ועד מותו (1882).

19. עהרענרייך, משה הלוי Moise` Ehrenreich נולד בברודי (1819). סיים את לימודיו בבימ"ד לרבנים בפדובה והוסמך בשנת 1845. השלים את הפירוש למיכה, אותו לא הספיק יח"ף לסיים, ואחר כך כתב פירוש גם להושע. שימש כרב במספר קהילות (מודנה, קזלה, פדובה וטריאסטה), והתמנה למנהל ביהמ"ד לרבנים ברומא (1887), אותו הוא ניהל עד מותו (1899).
20. פארדו, יעקב חי [יח"ף] Yaacov Vita Pardo נולד בראגוזה (1818). בנו של הרב דוד שמואל פארדו. תלמיד בבית המדרש לרבנים בפדובה בשנים 1837-8. נפטר מיד לאחר מכן (1839) בוורונה. הספיק לכתוב פירוש על הפרקים הראשונים של מיכה. שד"ל מכנה אותו "בחיר תלמידי", וגם כתב הספד מרגש לאחר מותו של יח"ף בדמי ימיו. ראה בנספח בסוף תרי עשר.

21. פארדו, יצחק [י"ף] Isacco Pardo אחיו הצעיר של יח"ף. נולד בליבורנו (1824). תלמיד בבית המדרש בשנים 1843-5. שימש לאחר מכן כרב הראשי של וורונה, מאז מות אביו (1858) ועד מותו (1892).
22. פואה, חזקיה מיכאל יצחק- Cesare Foa` סיים את לימודיו בבית המדרש בשנת 1857, ושימש אחר כך רב בסביונטה. Sabbioneta.
23. פורטו, משה כהן [מכ"ף] Moise` Coen Porto נולד (1834) בוונציה. למד בבימ"ד בפדובה ב- 1854-55. רבה של וונציה משנת 1876, ועד מותו בשנת 1918, 42 שנה!
24. קזיס, ישראל גדליה- [יג"ק] Claudio Cases נולד בשנת 1794. רופא, שהחליט ללמוד בבימ"ד לרבנים בגיל מבוגר. הוסמך בשנת 1834, שימש כרב במנטובה עד מותו (1841). לכן מכנה אותו שד"ל- "והשיב תלמידי ידידי החכם הרופא כמוהד"ר ישראל גדליה קזיס זצ"ל".
25. קנטוני, הלל ברוך- Lelio Cantoni נולד (1802) ליד מנטובה. החל ללמוד בבימ"ד בפדובה ב- 1829. הוסמך ב- 1832. משנת 1833 משמש כרב של טורינו עד מותו (1857).
26. ריג'יו , אברהם Abramin Reggio נולד בגוריציה (1810). בנו של י' ש' ריג'יו (יש"ר). למד בבימ"ד לרבנים בפדובה. קיבל סמיכה ב- 1833. מחנך ואחר כך סוחר. נפטר בגוריציה (1893).

מתוך דברי ד"ר אפרים חמיאל - בהקדמה הספר על החמלה ועל ההשגחה

“כל כתביו נושאים את חותם הרומנטיות, אהבת העם ארצו ושפתו, חינוך מוסרי עממי, דבקות במסורת ובנסיון ההיסטורי של העם, ודחיית פילוסופיה ספקולטיבית מטאפיזית ומיסטיקה כזרות ליהדות. פשטותו, אהבת האמת שלו, כישוריו הבלשניים, ודבקותו בעם ובמסורתו הביאה להצלחתו במחקר ובהוראה, הפכה אותו לאחד מעמודי התווך של התנועה לספרות ישראל במזרח אירופה וזיכתה אותו בהכרה כללית בכל אירופה.
…. שד"ל כתב הרבה על עצמו בגילוי לב וחשף פרטים אישיים על עצמו ועל משפחתו הוא הירבה לפרט תחושות והרגשות ואף ראה חובה לעשות זאת. מהפרטים שחשף מתגלה אדם רגיש, רודף אמת ושונא חנופה, שגם הוא כהירש ראה עצמו כחייל בודד הלוחם את מלחמת היהדות האמיתית בעמדו לבדו באמצע.

הרב יצחק פארדו

פירוש שד"ל לתורה, כמו האיש עצמו, הוא יחיד ומיוחד בתולדות ישראל, בוודאי בדורות האחרונים. משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, מתרגם, יוצר פורה, פולמוסן, ראש בית מדרש לרבנים, בלשן. קשה להאמין, אך כל אלה מקופלים בדמות פלאית אחת. עד הגיעו לגיל שמונה עשרה הספיק שד"ל (1865-1800) לשלוט שליטה מלאה בעברית, איטלקית, לטינית, גרמנית וצרפתית. לימים הוסיף עליהן כמה שפות שמיות כגון סורית וארמית, סיים פעמיים את לימוד הש"ס כולו, הוציא לאור ספרי שירה ודקדוק, תירגם את משלי איזופוס לעברית וכתב אוטוביוגרפיה.

פרו"פ אביעד הכהן, הארץ ספרים